התחלה: סיון תשל"ג, רמת גן. ההורים היו סטודנטים והוא הגיח לדירה שהייתה שייכת לאוניברסיטת בר-אילן. בהמשך עברו ההורים לטבעון, בעקבות העבודה שקיבל האב כמנהל התיכון של ישיבת בני עקיבא שדה יעקב.
האב היה מורה, מנהל ומנהל מחלקת החינוך באלקנה, וגם מרצה להוראת המדעים בבית ברל. הוא נפטר בגיל 47. האם פסיכולוגית. הוא הבכור מבין חמישה.
יסודי: 'שילה' בקריית אונו, "בית ספר נחמד ומשפחתי". בחטיבה כבר למד באלקנה, לשם עברה המשפחה.
שומרון: "היינו המשפחה השנייה שעברה לבית קבע. עד אז כולם גרו באשקוביות". החוויה הייתה של מרחבים: "היינו כל הזמן מחוץ לבית, הכול היה פתוח. זה עוד היה לפני האינתיפאדה הראשונה". עד היום יש לו פינה חמה בלב למקום, "יישוב מאוזן שנעים לחיות בו".
חטיבת ביניים: מכינה תורנית אלקנה, מחזור ב'. "היינו קצת פרועים, ילדי התנחלות שחצנים. רדינו במורים". אבל בסופו של דבר "למדנו את מה שהיינו צריכים". בחירת התיכון הייתה מקורית למדי.
אמי"ת בר-אילן: "לא רציתי פנימייה, ובשנים ההן זו הייתה החלופה הכמעט יחידה ללימודים דתיים עם מגורים בבית". הלימודים היו ברמה מאוד גבוהה והקנו ידע כללי וטכני רב. מההיבטים האחרים של בית הספר הוא פחות התלהב. עם כל זה, את ההכוונה לישיבה שהשפיעה עליו רבות הוא קיבל מהמורה לתנ"ך.
הר עציון: למד שם 13 שנה. בבית המדרש ישב ליד הרב עמיטל ו"דיברנו הרבה", ובמשך עשר שנים השתתף בשיעור גמרא של הרב ליכטנשטיין. "זו הייתה חוויה אינטלקטואלית ורוחנית מכוננת, לדעת שלומדים אצל גדול הדור. ישבנו לקבל תורה מסיני". המעניין הוא ש"זו הייתה התחושה באותו הזמן, ולא בדיעבד". הקשר לראשי הישיבה, הוא מרגיש, נמשך עד היום. "אני שואל את עצמי הרבה פעמים מה הרב ליכטנשטיין היה אומר ומה הרב עמיטל היה עושה".
שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין: "כשבאנו לרב אני וחבר, הרב עמיחי גורודין, ואמרנו לו שאנחנו רוצים יחד עם חבר נוסף לערוך את שיעורי הגמרא שלו לספרים הוא אמר 'בסדר'". התוצאה הייתה סדרה של שמונה כרכים על הגמרא. "זו הסדרה התורנית הנמכרת ביותר בשנים האחרונות. ובזכותה הרב גם קיבל את פרס ישראל לספרות תורנית".
הכרת הטוב: התחושה היא "התחלה של פירעון חוב לרב שאף פעם לא חשב מה הוא רוצה ללמוד, אלא מה התלמידים צריכים ללמוד". שהיה "מגיע עם המזוודות משדה התעופה או בדרך אליו כדי לא להפסיד שיעור". את המסירות הזאת חייבים להמשיך.
צה"ל: תותחנים במסגרת ההסדר. לא נרשמה התלהבות. "המסגרת הצבאית שבה אתה לא יכול ללמוד ולקרוא, ואתה צריך להיות כבול לשמירות ומטבחים, הייתה קשה". במילואים היה בתותחנים ובהמשך רב צבאי.
אקדמיה: תואר ראשון בחינוך ממכללת הרצוג ותואר שני במחשבת ישראל בעברית. נרשמה הנאה מהלמידה. "קיבלתי בין היתר את התרבות של קריאת מאמרים וסקירת חומר קודם. למדתי להבין שהיו לפניי אנשים שכתבו וחשבו על הנושאים שמעניינים אותי".
לאחוז בעט: התחיל לכתוב כבר בעלון בית הספר היסודי. גם בתקופת ההסדר פרסמו מאמריו בעיתון הישיבה. מאוחר יותר שלח מדי פעם מאמרים לחגי סגל, שערך אז את 'נקודה'. הוא קיבל הצעה מאורי אורבך לכתוב באופן קבוע ושהעיתונאי יהיה המנטור שלו. "סירבתי. אמרתי לו שאני רוצה לעסוק בתורה ולא בדברים אחרים".
דברים אחרים: בהמשך זה כן הגיע: טור קבוע ב'נקודה' ואחר כך טור פרשת שבוע ב'מקור ראשון', והיום טור ב'מוצש' ומדי פעם במקומות אחרים. "מעבר לכך אין לי במה קבועה אחרת, ואני לא רואה בזה צורך. כשיש לי משהו חשוב לומר, אני כותב את זה בפייסבוק".
פייסבוק: "פעם שאלה אותי מישהי בשו"ת אינטרנטי, האם זה צנוע לפרסם תמונה שלה בפייסבוק. שאלתי אותה מה זה". מי שלחצה עליו לפתוח דף הייתה אשת יחסי הציבור של הוצאת הספרים שדרכה הוציא את אחד מספריו. "אני לא כותב על חוויות אישיות ועל המשפחה, אלא משתמש בו כדי להביע דעות ועמדות. זו כיכר השוק היום".
גינוני רבנות: נכון שכתיבה בפייס היא לא מעשה רבני קלאסי, "כשהחלטתי להיות רב, זה היה בעקבות שני דברים. האחד, ההכרה בעוצמת התורה ובכך שאני רוצה להיות חלק ממנה כל החיים. והשני, שאפשר להיות רבנים בלי גינוני רבנות. הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל היו ענקים והקרינו רבנות בלי גינונים". היו התחבטויות איך כל הדברים משתלבים יחד, "עד שהחלטתי שהם לא משתלבים, אבל זה אני וכך אני עובד את הקב"ה. לא כל מה שאני עושה הוא מניפסט".
תקשורת: חוץ מעיתונות היו גם תוכנית בגלי צה"ל ו'מדינת הלכה', ובמקביל היו ספרים.
הספרים: פירות העט מגוונים. הראשון היה 'הגדר הטובה' על מקומה של ההלכה, "שיצא בהוצאה קטנה והפתיע אותי ואת עו"ד ד"ר אביעד הכהן שעזר לי, בגודל ההצלחה שלו". ואחריו הגיע מבול שכלל פרוזה ('831', 'ללכת על דגים'), הגות ('נאחז בסבך'), יהדות לעמך ('חוה לא אכלה תפוח'), 'גשר בנות יעקב' על מעמד האישה בהלכה ועוד. הספר החדש הוא בתחום אחר.
ברכי נפשי: הלכות ברכות נהנין. הצורך היה אישי: "רציתי ללמוד את התחום בעצמי, מהסוגיות ועד ההלכה בימינו". החיפוש היה אחרי ספר שיש בו גם לימוד וגם פסיקה, "ומכיוון שלא מצאתי מה שבדיוק חיפשתי - כתבתי". וזו לא הייתה מלאכה קלה, "זה היה הספר שהיה לי הכי קשה לכתוב וארך הכי הרבה זמן".
ברוך שאכלנו: יהודים מברכים לאורך כל היום ורבות השאלות בעניין הזה. לרוב, יש הסתפקות ב"בדיעבדים" שונים. בספר יש התייחסות לספקות ולטעויות, לכמויות מחייבות ברכה, לרסק ולמיץ, עיקר וטפל, היסח הדעת ועוד. בתחילת הספר יש הסכמה של הרבנים הראשיים ושל ראש ישיבת הר עציון, הרב משה ליכטנשטיין.
ביקוש: "ככלל ספרי הלכה זוכים לפופולריות חסרת תקדים, כך גם עם ספרי הרב מלמד והרב רימון. אנשים רוצים לדעת ולהבין". יש גם תוכניות לימוד הלכה רבות מאוד לציבור. "אנשים היום בקהילה לא מסתפקים בתשובה לקונית, הם רוצים ללמוד ולהבין והם קונים ידע במגוון מקומות. זה מקרין על תפקידו של רב קהילה".
רב קהילה: במשך עשור הוא שימש רב קהילת השמשוני במודיעין "בהתנדבות ובשמחה", כשהקהילה הדתית פותחת את שעריה גם לאנשים שאינם שומרי מצוות. "הרבה ממי שמגיעים אלינו כדי לומר קדיש או לחגוג בר מצווה, ממשיכים לבוא והופכים לחלק מהקהילה". המחשבה היא שזו צריכה להיות דרכה של כל קהילה דתית-לאומית. "שתהווה מוקד להפצת תורה ובית לכל מי שמעוניין, כי הציבור החילוני צמא לאורח חיים של קהילה בעלת משמעות". התפקיד מסתיים עתה בצער, עקב מעבר דירה בתוך העיר.
היומיום: הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום ומלמד בהר עציון ובמכללת הרצוג. משמש גם ראש בית המדרש החברתי במדרשת 'נשמת' שמביא סוגיות אקטואליות במבט תורני. כשיש לו הרגשת חוסר בתחום כלשהו הוא מתחיל בפרויקט של כתיבה. "וזה להדליק את המחשב אחרי שהילדים הולכים לישון, בסוף היום. הכתיבה היא בשעה מאוד קשה".
בן 31 לחופה: נישואיו ליעל, עורכת דין, אותה הכיר בדייט, לא היו בגיל מוקדם, וחוויית הרווקות "הייתה מאוד קשה". המחשבה היא שהיום יש יותר מודעות. "בזמנו קוננתי על כך שלא נותנים לרווקים משלוח מנות, ושאם ידחו אותם מהקהילה הדתית הם באמת יידחו". הוא מרגיש שהיום מתחילה תופעה "שהיא ריאקציה לדור שלי", נישואים מוקדמים, "גם באגף היותר פתוח של הציונות הדתית".
הברכה: דוד, הבכור, בכיתה ה', נולד 10 שנים אחרי פטירת אביו ונושא את שמו. אברהם בכיתה ב', נקרא על שם סבה של יעל. רות עדינה בכיתה א' ונושאת את שם סבתה של יעל. משה, שהולך לגן, נקרא על שם סבו. אחות קופת החולים במודיעין זוכרת היטב את שמות הילדים משום שאין עוד כאלה בסביבה, "אבי וסבינו נוכחים מאוד בחיינו ובביתנו".
אם זה לא היה המסלול: ההנחה היא שהיה איש אקדמיה, "הדבר שאני הכי אוהב הוא לקרוא ולכתוב", אבל יש הבדל. "אני אסיר תודה לרבותיי שכיוונו אותי להקדיש את כישוריי לתורה ולעסוק בתורת אלוקינו".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: השכמה בחמש וחצי לתפילה. רעייתו הולכת לעבודה מוקדם, אז הוא מסיים לארגן את הילדים, שולח אותם למקומות הלימוד ונוסע ללמד תורה בבוקר ובצהריים. "אחרי הצהריים אני בבית במידת האפשר, וזוכה להיות וללמוד איתם הרבה". המאבק הוא "שהעיסוקים לא ייקחו אותי מהילדים". כשהם הולכים לישון, הוא מתיישב לעבוד.
מוזיקה: "רק מה שיש ברדיו". וגם "נזהר לא לקבל מנת יתר של אקטואליה".
אוכל: מה שיעל מכינה. כשהוא מכין לעצמו זה "סלט ירקות עם גבינה".
שבת: בעשור האחרון השבת מתנהלת סביב הקהילה ובית הכנסת, הכנת שיעורים והעברתם וסעודה שלישית, ויש גם לימוד עם הילדים "שזה תענוג משמח".
עתים לתורה: למרות שרוב עיסוקו בתורה, יש פינה בלימוד שרבנים לא זוכים לה. "הרב ליכטנשטיין אמר לי פעם שהוא מקנא בבעלי בתים שיכולים להגיע לבית הכנסת וללמוד משניות בין מנחה לערבית. הוא תמיד צריך להכין לימוד למשהו". אז יש השתדלות שיהיה גם לימוד לשם הלימוד בלבד. "צריך להיזהר לא לאבד את המגע הפשוט עם התורה. וזה לא קל".
פנאי: קריאה של תחומי דעת שונים, וגם פרוזה.
אחזקת הבית: הוא שותף בגידול היומיומי של הילדים, ויש הסתייעות בעוזרת בית. בתחום הנקיונות "הודחתי להדחת כלים", ויש ידע בתפעול הבית, "לכבס כבר למדתי".
מפחיד: "השבריריות של החיים שלנו". לכל קימה בבוקר מתלווה התודעה ש"זה יכול היה להיות אחרת". מאז פטירת אביו הוא מרגיש "כמה אנחנו תלויים בקב"ה", והתפילה המתמדת היא לזכות עם כל בני המשפחה בבריאות טובה ובחיים.
דמות מופת: הניחוש לא קשה. "אין ספק שהרב ליכטנשטיין טלטל את העולם שלי. לא האמנתי שיש בעולם אנשים בסדר גודל כזה".
משאלה: "שיעל ואני נזכה להזדקן בנחת ובבריאות עם כל ילדינו".
כשתהיה גדול: התקווה היא להמשיך לעשות את מה שהוא עושה היום גם כשייצא לפנסיה. ללמוד ולכתוב. "כל יום אני קם בשמחה, וזו זכות שאין לכל אחד".
ofralax@gmail.com