בכל שבוע מטילה המורה לחיבור על בנות הכיתה להגיש סיפור חדש.
ארבעה שבועות חלפו, ובכל שבוע, במאמצים גדולים, הצליחה אביה לכתוב סיפור מעניין, משעשע ומלא דמיון.
היא אהבה אגדות וסיפורי הרפתקאות, ועל כך גם הייתה כותבת בסיפוריה. אבל עכשיו נגמרו לה כל הרעיונות.
היא כבר כתבה על יער מכושף, על טירת קסמים, על גיבור-על שמציל חסרי ישע ואפילו על כלב מיוחד שיודע לדבר.
"אני חייבת רעיון, צריך להגיש את הסיפור למחר!" קראה לחלל הבית, בתקווה שאולי מישהו יוכל לסייע לה.
אפרת, אחותה הגדולה, שמעה את הקריאה ונכנסה לחדר.
"איזה סוג של רעיון את מחפשת?" התעניינה. אביה השיבה בהתלהבות: "אני אוהבת סיפורים קסומים, עם נסיכות ומכשפות וכל מיני דברים שאפשר רק לדמיין. אולי יש לך רעיון?".
אפרת הרהרה לרגע. היא בכלל לא אהבה סיפורי פנטזיה, ומדף הספרים בחדרה היה שונה מאוד מהספרים שאביה אהבה לקרוא. "את יודעת מה, אם נגמרו לך הרעיונות לסיפורי אגדות, אפשר למצוא סיפורים מעניינים גם מתוך החיים עצמם. לפעמים אנחנו לא שמים לב איך ממש לידנו, בבית, בכיתה או בשכונה קורים הדברים הכי מיוחדים".
אפרת יצאה מהחדר, ואביה הרהרה בדבריה. מה כבר יכול להיות מעניין בחיים שלי? תהתה. בבית שלנו הכול מתנהל כרגיל, גם בכיתה יש שגרה של לימודים, הפסקות וחברות. היא אימצה את מוחה ולא מצאה שום דבר מעניין במיוחד.
לפתע היא שמעה קריאה נרגשת מהסלון. "אני לא מאמינה, תראו!", קולה של אפרת מילא את החלל. אביה רצה לסלון כדי לראות במה מדובר. אפרת הצביעה על האח הקטן שלהן שי, כשפניה סמוקות. אביה ראתה גם היא את המתרחש והחסירה פעימה.
שי היה כבר כמעט בן שלוש, ועדיין לא התחיל ללכת. כשההורים הלכו להתייעץ עם רופאים לגביו, הזהירו אותם כי ייתכן שלשי יש בעיה ברגליים והוא יתקשה בהליכה ויזדקק לסיוע. המשפחה דאגה מאוד: כולם אהבו את שי הקטן והחמוד, והתקשו לדמיין אותו הולך כל חייו כשהוא מסתייע בהליכון. אבא אמר כל הזמן: "אל תדאגו, שי ילך כמו כל ילד אחר". אבל חלף חודש ועוד אחד, ושי המשיך לזחול על הרצפה בלי להראות התקדמות קלה ביותר לכיוון הליכה על שתי רגליים.
הילדים ראו את אמא מוחה דמעה של דאגה מדי פעם, כשהייתה משחקת עם שי על השטיח. הם רצו מאוד לעזור, אבל לא ידעו כיצד. אביה הייתה מתפללת כל יום ששי יתחיל ללכת ושהכול יהיה בסדר, אבל יום הולדתו השלישי התקרב ושינוי לא נראה באופק.
אביה ואפרת הנרגשות עמדו כעת מול שי, מוחאות לו כפיים בהתלהבות. אפרת גילתה אותו עומד ומחזיק את השולחן הקטן בסלון, ועושה צעדים קטנטנים ומהוססים כשהוא נעזר בכל מה שנקרה בדרכו. כשאמא חזרה מהעבודה, היא ראתה מולה את שי מחייך ומדדה מהשולחן אל הספה ובחזרה. דמעות פרצו מעיניה, אבל הפעם הן לא היו של דאגה אלא של שמחה והודיה.
כשכולם נרגעו, אביה חזרה לחדרה. היא נטלה את העט בידה וידעה בדיוק איזה סיפור היא הולכת לכתוב. בלי פיות ובלי קסמים, פשוט סיפור אמיתי מהחיים.