בתקופת גלותי בארצות הברית, באחד מערבי שבת בכיתה י', נסעתי עם חברה ישראלית לבית הכנסת היחיד בעיר.
פנימיית האמנויות שבה גרנו שכנה בווינסטון סיילם, עיר הסיגריות, בקרוליינה הצפונית. וכדי לסבר את האוזן, עצם הגעתנו לעיר הכפילה את האוכלוסייה היהודית במחוז. בכל מקרה, הייתה לנו מורה לבלט, שאי אפשר לחשוד בה כיהודייה, אבל היא הייתה נשואה לאיתן, בנם של ישראלים לשעבר, ובעברית – יורדים. ומבחינתנו זה היה מספיק קרוב. כנראה שהיא הבחינה בגעגועים שלנו הביתה, והודיעה שתיקח אותנו לקבלת שבת בבית הכנסת. היא הגיעה לאסוף אותנו באוטו, לבושה בחצאית לא ממש צנועה ועונדת עגילים של ליל כל הקדושים. אפילו החילונית שבי הרימה גבה לנוכח חוסר הטאקט.
אני לא זוכרת בדיוק את סדר התפילה. לא זכור לי ששרנו "לכה דודי" או קבלת שבת (אולי הגענו בין מנחה לערבית?). בעיקר זכור לי ההלם מכמה זה שונה מכל מה שיצא לי לראות בארץ. גברים ונשים ישבו יחד, היו שירה וניגונים בכלים שונים. את הדרשה הרב עשה בעזרת מיקרופון, בעוד הוא לא מפסיק לבחון את שתי הישראליות שנקלעו לבית הכנסת שלו. והיה כמובן בופה - מנהג יהודי חדש של קידוש ליל שבת. כי מתברר שבצפון קרוליינה המלאכים שאמורים ללוות את היהודים לביתם גם הם נהנים מהבופה ולא ממהרים לחזור למעלה ל"ויכולו". בכל ההצגה החביבה הזאת דבר אחד היה לי ברור: אני לא יודעת מה היא כוונת המשורר, אבל זה - לא!
מי לא רוצה פטור
את השבוע פתחו כותרות ענק על השקת רחבה חדשה בכותל המערבי. "התפילה ברחבה החדשה תתקיים על פי תפיסה פלורליסטית ושוויונית, באופן שיהיה בו לספק מענה למתפללים מקרב הזרמים השונים שאינם אורתודוקסים", כך טוען המתווה. לקח 20 שנה כדי לנסח את המשפט הזה, אז תנו כבוד.
אתחיל מהנחת היסוד שלי. אני ממש לא גורסת שנשות הכותל הן פמיניסטיות שיש להתגאות בהן. ההבחנה שהן מוכיחות שאנו הנשים לא פחות טובות מגברים ויכולות לעשות הגבהה לספר התורה, לא קוסמת לי.
הנחה נוספת: ברור שאנחנו יותר טובות מגברים. ואני לחלוטין לא מבינה מה הן לחוצות לאמץ מצוות שהזמן גרמן. כאילו סיפור התרי"ג לא מספיק קשה גם כך. נתנו לך פטור מכמה מצוות, תקפצי על זה. תארו לכם שהיו מודיעים פתאום שהחכמים החליטו לבטל את השמיטה, או שהיה מבוטל פתאום איזה צום. לא הייתם מבסוטים? מי לא היה קופץ על המציאה? בעיניי הן מפספסות את כל העניין. ההתעקשות הזאת להוכיח שנשים מצוינות בדיוק כמו גברים כל כך עקומה, שהיד והטור קצרים מלהיכנס לזה.
אני, לא יודעת כלום. תינוקת שנשבתה המדדה את צעדיה הראשונים בתוך עולם ישן-חדש. באמונתי, אני מנסה לקיים, ככל שביכולתי, את מצוותיו. לפי דיבורו של משה רבנו, שמסרה ליהושע ויהושע לזקנים. בקיצור, הכי קרוב למעמד הר סיני. בלי התחכמות. זאת, כי בכנות גלויה אני מודה שאיני יודעת דבר. ולכן אני באה בענווה גדולה, שגם אותה קשה לי לגייס לפעמים. דבר אחד אני כן יודעת. בחלק שלנו בחוזה כתוב ׳נעשה ונשמע׳. לזאת התחייבנו. בלי משא ומתן של עשרים שנה על משפט זה או אחר. לא אמרנו נשמע ונחליט אחר כך מה שמתחשק ואיך שמתחשק. גם אם נתרץ זאת בכיסופים להידבק בקדושה. נעשה ונשמע. בפשטות ובתמימות.
מסע שורשים
לא סתם אומרים שטוב לחזור לשורשים שלנו. אנחנו בשיאה של עונת השורשים, ואפשר לקבל אין סוף טוב מהכוחות שלהם. ישנם בסופרים המון סוגי שורשים, יצירתיים ומזינים הרבה יותר מתפוח אדמה: סלק, גזרים צבעוניים, לפת, ארטישוק ירושלמי, שורש סלרי, שורש פטרוזיליה ועוד. בטורים הבאים בלי נדר אתן מתכונים קלים לשורשים.
ישנו מתכון מנצח שהתלבטתי אם לתת, כי הוא כל כך פשוט שזה כמעט מביך. אבל הטעם - להתעלף. ואין כמו לקבל מחמאות בלי לעבוד. אז קבלו את קונפי הארטישוק הירושלמי. קונפי הוא בישול איטי בשמן, בעיקר של ירקות שורש. את הקונפי הירושלמי אני מגישה בטמפרטורת החדר, או קר, כאחד הסלטים. המתכון הזה פשוט באופן כמעט מביך, אבל התוצאה כל כך טעימה.
החומרים הדרושים:
ארטישוק ירושלמי
1/2‑1 כוס שמן זית
מעט מלח גס
אופן ההכנה:
ארטישוק ירושלמי וארטישוק ירושלמי מקולף הם שתי חיות שונות בטעמן. במתכון הזה יש לקלף את הארטישוק עם קולפן ולחתוך לפרוסות של 2 סנטימטרים.
מניחים בסיר לא גדול, ומזלפים כמות נדיבה של שמן זית איכותי, משהו כמו חצי כוס לפחות, ומעט מלח גס.
סוגרים את הסיר במכסה ומדליקים את הכיריים על האש הכי קטנה והכי חלשה. זה למעשה טיגון בחום מאוד נמוך, להרבה זמן, לפחות שעה וחצי.
מערבבים מדי פעם את הסיר בלי למחוץ את הירק.
ayakremerman@gmail.com