מוציאים בחוץ

כתלמיד בישיבת כפר הרא"ה של לפני כמה עשורים, החליט יורם רוזנבאום בניגוד למקובל בסביבתו להוציא את הציציות וללכת עמן בגלוי.

המניע: קיום סעיפי ההלכה גרידא. "זה בא אצלי ממקום הלכתי, בגלל דברי המשנה ברורה בעניין. בכלל, בזמנו הסוגיה הייתה הלכתית לחלוטין: האם חייבים להוציא ציציות או לא. מי שהיו יותר דוסים הלכו עם ציציות בחוץ כי זו ההלכה, אבל זה היה פחות מקובל בכלל החברה".

זה לא נבע מתוך רצון להביע איזו אמירה כלפי חוץ, או כלפי עצמך?

"לא, לא הלכנו ככה כי זה הזכיר לנו את המצוות וכו', אלא צריך לעשות ככה, ואנחנו מקיימים את זה כמו כל סעיף אחר".

גם נער אחר, בתקופה פחות או יותר מקבילה, עבר התמודדות דומה. שמואל לורנץ היה חניך ומדריך בסניף בני עקיבא מרכז בירושלים. גם הוא זוכר את היותו בקבוצת המיעוט של מוציאי הציציות. "רוב החבר'ה אז הלכו עם ציציות בפנים. בחברה הציונית-דתית שהשתייכתי אליה, מי שהוציא ציציות זו הייתה ממש אמירה. אם אני מוציא ציצית זו אמירה מבחינתי שאני רציני מבחינה דתית".

חלפו שנים והתחלפו הדורות. שני הנערים הפכו לראשי ישיבות תיכוניות שמנהיגים בעצמם את הנוער הציוני-דתי של היום. הרב יורם רוזנבאום הוא ראש הישיבה התיכונית אמי"ת צפת, והרב שמואל לורנץ עומד בראש ישיבת בני עקיבא נחלים. שניהם רואים את תלמידיהם, על מיקומיהם השונים בסקאלה התורנית, ומזהים התקדמות משמעותית: מקרב לובשי הציציות, אחוזים גדלים והולכים מעדיפים את המראה של ציצית משתלשלת החוצה, כזו שמתבדרת ברוח ולא מתחבאת.

רצועת בד במקום ציצית

אם ראשי הישיבות התיכונית של היום מדברים על התקדמות בנושא הוצאת הציציות ביחס לתקופתם, הרי שמסע של קרוב לשבעים שנה אחורה בזמן מגלה שהשינוי המתחולל בתחום הזה דרמטי פי כמה. הסיפור מתחיל בשנותיה הראשונות של ישיבת כפר הרא"ה, תשי"א-תשי"ג, אז הסתופפה בין כותלי הישיבה קבוצת תלמידים קטנה שהחלה במהפכה. החברים היו בני שבט 'איתנים' של בני עקיבא, אז צעירים שחלמו על אורחות חיים תורניים יותר מהמקובל, וכיום נמנים על זקני רבני הציונות הדתית. אחד מבני החבורה היה למשל הרב חיים דרוקמן, שחניכים ותיקים שלו בסניף בני עקיבא בתל אביב מספרים כי החלו להוציא את ציציותיהם בעקבותיו. אבל כדי להבין את משמעות הצעד הזה, צריך להקדים ולהבין את הלכי הרוח בקרב הנערים הדתיים באותה תקופה.

"עד אז לא היו בכלל כיפות סרוגות", מספר הרב יוסי שריד, מתלמידי המחזורים הראשונים בישיבת כפר הרא"ה. "הנערים הלכו עם ברטים. בתמונת המחזור שלי בבית הספר ביל"ו בתל אביב, כולם עם ברטים. כך היה בכל הציבור הדתי". גם לבישת ציצית כהלכתה הייתה אז מושג רחוק. "לא הלכו אז עם טלית קטן כשיעור", נזכר הרב שריד, "זו הייתה רק רצועת בד קטנה. הילדים הקטנים של היום הולכים עם ציצית יותר גדולה ממה שהלכו אז. לא היה ציבור דתי תורני, לא היו ישיבות".

הרב יעקב פילבר, חבר שבט איתנים המדובר ותלמיד ישיבת כפר הרא"ה אף הוא, מספר על הגדרה עצמית סבוכה של מי שהיו דתיים אז. "עד שבט איתנים, הציבור הדתי והנוער שלו חיו בתסביך נחיתות. הם הרגישו מאוד לא בנוח. זה התבטא בכך שסיימו את כיתה ח' ומיד הורידו את הברטים". אבל אז, כמאמר השיר, התאספו חברים בני מצווה והחליטו לתקן את העולם. הנערים שבחרו בישיבת כפר הרא"ה ולא בתיכון מקצועי או כל אפשרות אחרת, החליטו שהם רוצים להיות אחרים: להפסיק את הריקודים המעורבים, ללמוד בישיבות וגם לאמץ לעצמם את החזות של בני תורה. "היינו שנה שלישית בכפר הרא"ה", משחזר הרב פילבר, "והיו כמה שהחליטו להוציא ציציות החוצה. בהתחלה זה נתקל באי נחת של ההורים וגם של החברה מסביב, חשבו שאנחנו חניוקים. אבל זו הייתה המהפכה של השבט שלנו, שבט איתנים. החלטנו שאנחנו לא חיים לפי התכתיב החילוני, לא רוצים למצוא חן".

הרב יוסי שריד מדגיש כי המהפכה התורנית הייתה כוללת, והציציות בחוץ היו אלמנט אחד מתוכה. "התחלנו מהציצית ועלינו עד לכובע. הכול החל יחד: הכיפה הסרוגה, טלית קטן כשיעור, ציציות בחוץ. בני הישיבה הלכו עם קסקטים בנוסף לכיפה הסרוגה. זה היה הסמל של בני הישיבה. כך הבדילו בינינו לשאר האנשים".

מנין נבע הרצון הזה לשינוי בקרב אותם נערים?

הרב שריד: "פתאום היה רצון לעצמאות. למה שלא נדמה לציבור היותר תורני בארץ? אנחנו צריכים להיות תורניים יותר. זה לא רק ציציות, רוצים להיראות בני תורה בכלל, בכל ההופעה שלנו".

הרב פילבר מעניק הסבר תיאולוגי לתופעה: "יש לי תיאוריה בעניין הזה. בדרך כלל יש לאדם בחירה חופשית, אבל יש דברים בעם ישראל שאין בהם בחירה חופשית – חס וחלילה שתישכח תורה מישראל. יש הבטחה שתמיד תהיה תורה. ומה אם יש בעם ישראל תהליך חילון? בתקופה הזאת הציבור התרחק ממצוות ולימוד תורה, לא היו ישיבות. ההשגחה העליונה נותנת רשות ובחירה עד שזה מגיע לנקודה שמסכנת את קיום התורה בעם ישראל. שם ההשגחה העליונה מתערבת. היא הכניסה לראש שלנו, ילדים צעירים בני 14, שאנחנו דבקים בתורה, רק תורה. היה צריך אז אומץ כדי ללכת עם ציציות בחוץ. פשוט החלטנו את זה יום אחד".

הגרעין הראשוני, המחתרתי כמעט, סיים את הלימודים בישיבת כפר הרא"ה ורבים מחבריו עברו לישיבת מרכז הרב. שם הם חסו בצלו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שגם לו היה חלק נכבד במהפכה התורנית שעברו התלמידים של תקופתו. ההליכה עם ציציות בחוץ הייתה משמעותית מאוד לרצי"ה, והוא עודד את תלמידיו להופיע בהתאם כבני תורה. דוגמה לגישתו הנחרצת והתומכת בעניין אפשר לקרוא בתשובה שכתב ופורסמה בתחומין ג', תשמ"ב: "אשריך, ברצונך להוציא את הציציות בחוץ", השיב הרצי"ה לשואל, "בוודאי ובוודאי הלא זהו עיקרה של מצווה זו... אדרבה זה יגרום ויוסיף לך השלמה והתחזקות לקיום נכון של כל המצוות בעה"י ולקדש השם ברבים".

גם הרב חיים שטיינר, מתלמידיו הקרובים של הרצי"ה, זוכר כי "הרב היה מקפיד על זה מאוד. פעם אחת היה אחד שאמר: אולי אפשר לוותר על הציצית בחוץ, והרב צבי יהודה התרעם על זה מאוד". הרב חיים דרוקמן, שנמנה על אותה חבורת תלמידים קרובים, מעיד כי הרב קוק "בהחלט רצה שילכו עם ציציות בחוץ. זה ביטוי ללבוש היהודי. כמו התפילין, גם הציצית מייחדת את העם היהודי ולכן רצה שילכו עם ציציות בחוץ. אז זה היה פחות מקובל, אבל לאט לאט דברים הפכו להיות מקובלים".

"ציצית זה מגניב בקטע טוב"

חבורת תלמידי מרכז הרב המתחדשת הלכה והתרחבה, העמידה תלמידים ומחנכים, והמראה הישיבתי – שמבטא את הנטייה לכיוון התורני, הלך ותפס מקום נרחב יותר ויותר במגזר הדתי-לאומי. כיום כיפה סרוגה היא פריט מובן מאליו, וגם מספר לובשי הציצית מתקדם בהתמדה. מקרב לובשי הציצית, רבים כאמור בוחרים גם להוציא אותה החוצה.

תמונת מצב מקומית מעניק הרב שמואל לורנץ לגבי ישיבת בני עקיבא נחלים שבראשה הוא עומד. "רוב מי שהולכים עם ציצית אצלנו – הולכים עם ציצית בחוץ", הוא אומר. הוא מודה כי לא בדק את אחוז לובשי הציצית, אולם "אני לא חושב שאחוזי לובשי הציצית פחתו עם השנים. השינוי הוא שמי שלובש – מוציא החוצה".

איך אתה מסביר את השינוי הזה?

"חלק גדול זה מטעמי נוחות. פעם ציצית בחוץ הייתה אמירה. בצבא הוצאתי ציצית, כי כקצין דתי היה חשוב לי שיראו אותי הולך עם ציציות בחוץ. היום זו כבר לא אמירה. התודעה של החבר'ה היא שלא צריך לדפוק חשבון. אני יכול ללכת עם גלבייה, עם כיפת נחמן או עם ציצית בחוץ. אני לא חושב איך מסתכלים עליי ומה יגידו. אני הולך עם מה שנוח לי. יש בזה משהו בריא, נוח וטבעי, שלא מקדישים הרבה מחשבה למה יגידו. אין פה מניעים אידיאולוגיים. אני לא משועבד לסמלים, אלא הולך ככה כי לא מתחשק לי להכניס את הציצית למכנסיים. זה לא מתייג אותי בהכרח כבחור יותר מקפיד במצוות".

ממה נובע ההבדל התודעתי שאתה מתאר? מדוע בעבר האמירה האידיאולוגית הייתה כבדת משקל לך ולחבריך, ולנוער של היום כבר לא?

"התודעה האנושית השתנתה", הוא מסביר, "פעם אדם תפס את עצמו יחסית למשהו. עומד במבחן תודעתי מול אידיאות, מול הקב"ה, מול הציונות. היום התפיסה היא שאני מודד את עצמי ביחס לעצמי: אני מתחבר לזה, אני חווה את זה. לכן פעם הקפידו להתלבש בצורה כזו מטעמים אידיאולוגיים, אבל היום הרבה דתיים לא רוצים לתייג את עצמם. התפיסה היא שאני מגדיר את עצמי ולכן אני מתלבש באופנים שונים ומשתנים".

גם הרב דב זינגר, ראש ישיבת 'מקור חיים' בכפר עציון, מחזיק בתפיסה דומה. הוא עצמו אינו בודק את לבושם החיצוני של תלמידיו ולא יכול לתת אומדן עד כמה מקובלת הוצאת הציציות במוסד שבראשו הוא עומד. עם זאת, הוא סבור כי אין לתופעה הזאת מניע אידיאולוגי, אלא היא תוצאה של רצון לחופש. "אנשים היום יותר מאפשרים לעצמם להיות הם. מי שרוצה מוציא, מי שלא – לא. זה הולך לכל מיני כיוונים. גם כיסויי הראש של הנשים למשל מתפרסים היום על מנעד יותר רחב. יכול להיות שנראה אדם שיום אחד ילך בלי ציצית, ולמחרת ילך עם ציצית בחוץ. האחר ילך עם צעיף, או עם צעיף ציצית, זה חלק מהקבלה של כל אחד. יש יותר מרחב, על היתרונות והחסרונות שבכך".

הרב זינגר רואה בהוצאת ציציות אקט פחות חיצוני, ויותר חלק מחופש, גמישות ואפשרויות. "יכול להיות שזה גם פשוט מגניב", הוא משתמש בלשון הצעירים, "ואני אומר את זה בקטע טוב. זה חלק מפריטי הלבוש. כמו שחבר'ה הולכים עם סוגי כיפות שונים. קשה היום לומר שכיפה קטנה מעידה על משהו. יש היום הפרדה בין הפנים לחוץ, רצון לנפץ את הסטיגמות החיצוניות".

"לבנות גדרות ולהפיץ אור"

ומה אומרים הצעירים עצמם? נראה שגם הסיבות להוצאת הציציות משתנות על פי תת-הזרמים במגזר הדתי. בניגוד להסבריו של הרב לורנץ אודות חוסר הרצון להיות מתויגים, תלמידים בישיבת ירושלים לצעירים מציגים גישה אחרת. כך למשל ישי צלמון, תלמיד כיתה י' ותושב פתח תקווה. כשהוא נשאל מדוע החליט להוציא ציציות, הוא מתקשה להצביע על נקודת בחירה מסוימת: "קודם כול – זו פשוט ההלכה. אני לא ספרדי, אז אני הולך עם ציצית בחוץ. לא הייתה החלטה מסוימת. גם אבא שלי הולך ככה וגם אני".

אין בזה אמירה מסוימת מבחינתך?

"ברור שיש בזה אמירה. בשלב מסוים גם החלפתי את הפתילים הדקים בפתילים עבים. זה אומר לעולם מי אתה, מה אתה חושב. יש קבוצות בציבור שלנו, וזה משייך אותך לקבוצות היותר תורניות". צלמון מוסיף כי "יש בזה גם קידוש השם. זה בונה גדרות מחד, ומאידך מפיץ אור".

גם חברו לכיתה, נריה בראלי מבאר שבע, מספר כי עבר מפתילים דקים לעבים, ונראה כי מדובר בטרנד חדש. "ציציות בחוץ נהיה מאוד נפוץ, אז כדי להראות שאתה רוצה להיות יותר – עוברים לפתילים עבים", הוא מסביר.

עומר וקסמן, תלמיד כיתה י"ב בישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בבני ברק, מתקשה גם הוא להצביע במדויק על החלטה מחושבת שלו להוציא ציציות. ראשית, הוא אומר, ישנה הסיבה ההלכתית שגורמת לו ללכת באופן הזה. "אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי, אבל כבר כמה שנים אני הולך ככה. זה בא אצלי באופן טבעי". וקסמן לא לבד. לשאלתנו, הוא מעריך שכמחצית מהתלמידים בישיבה שהוא לומד בה הולכים עם ציצית, ואחוז דומה גם הולך עם ציציות בחוץ.

זה עניין של נוחות? אופנה? או שיש לכם איזושהי אידיאולוגיה בעניין הזה?

"אני זוכר שפעם ר"מ אחד אמר לנו שלפני שלושים שנה אנשים היו מורידים את הכיפה כשיצאו לרחוב או לעבודה. הם התביישו בדתיות שלהם. עכשיו חלק מהמשימה שלנו היא שאנחנו לא מתביישים בדתיות, וציצית זה חלק מהסמל של היותנו דתיים. אני שמח וגאה בזה שאני דתי. זה לא בקטע של להתריס". וקסמן שולל את האופציה של נוחות: "מבחינת נוחות זה לא כזה משנה אם להכניס את הציצית או להוציא. אם כבר יש דיון בנושא הזה, אז חבר'ה יגידו שזה יותר ממקום של לשדר מי אני".

הרב יורם רוזנבאום, כאמור ראש הישיבה התיכונית אמי"ת צפת, שמע מתלמידיו הסברים "משמחים" כהגדרתו להוצאת הציצית. בישיבתו כשליש מהתלמידים הולכים עם ציצית, ומתוך אותו שליש רובם הולכים עם ציציות בחוץ. "התשובה המרכזית ששמעתי מהחבר'ה", הוא אומר, "היא 'הרב, זה מחזק אותי. אני רואה את הציצית ואני נזכר'. תלמיד אחד סיפר שהייתה לו תקופה שהלך בלי ציצית, ועכשיו שהוא הולך עם ציצית זה עוזר לו להתמודד עם ניסיונות, זה מחזק אותו מול האינטרנט ועוד".

נקודה נוספת שמסבירים התלמידים בצפת לרב רוזנבאום היא "שהם אוהבים את המראה. זה לוק חדש כזה, נהיה סטייל. הם הולכים עם ציציות ארוכות, לא מתביישים בזה, זה מי שאנחנו. הם שמחים בזה וגאים בזה". הרב רוזנבאום ממשיך ומסביר כי לעומת תקופתו, שבה "הלכנו כך כי המשנה ברורה כותב, הרי שהנוער הזה מתחבר לעצם הסיבה שנותן המשנה ברורה. הם לא הולכים כך בגלל ההלכה, הם בני עדות המזרח ופטורים מזה. אבל הם מתחברים לנימוק של מה זה משדר". גם התלמידים בצפת אוהבים את הפתילים העבים והארוכים ומאמצים אותם.

ביום שבו אנו משוחחים, התקיימה סדנה בת שעתיים לתלמידי ישיבת אמי"ת צפת בהכנת ציציות. הרב רוזנבאום שאב סיפוק ממראה תלמידיו קושרים לעצמם את הציצית. "ילד שקושר לעצמו את הציצית, ובודק איך לעשות ורואה איך זה נראה – מתקשר לזה. במשך שעתיים הם ישבו והכינו. שאלו שאלות, ביררו את המנהגים השונים. מעשה אחד כזה שווה עשרים שיחות", הוא מסכם.

הרב חיים דרוקמן, המדריך שלפני עשרות שנים גרם לחניכיו להוציא ציציות, עומד כיום בראש מרכז ישיבות בני עקיבא ומאחוריו עשרות שנים של חינוך. כשהוא נשאל מה חולל את השינוי מתקופתו ועד היום ביחסם של הצעירים להוצאת הציציות, הוא תולה את הדבר בעבודת החינוך הממושכת של דורות. "תלמידים בגיל הזה מתחנכים, הם לא באים מחונכים, תלוי כמובן מאיזה בית הם באו. יש דברים שברוך ה' כבר התקבלו, וזו לא סתירה למציאות הפחות שלמה שלהם", הוא מסביר תופעות כמו כיפה קטנה וציצית בחוץ, "אדרבה, נפלא שזה התקבל. דברים אחרים – יבוא יומם. צריך להמשיך לחנך, הכול נובע מחינוך. המציאות מוכיחה שהחינוך עושה פירות. כמו שבעבר לא היה מובן מאליו שהולכים עם כיפות, וכיום כל אחד ברחוב הולך עם כיפה. לאט לאט הדברים נקלטים כתוצאה מחינוך של שנים".