בין האנשים הרבים שצפויים להתכנס בהיכל התרבות בתל אביב בעוד יותר מחודש, יהיו כנראה רבנים, פוליטיקאים, משפטנים, עיתונאים, אנשי עסקים ועוד.
הם לא יגיעו כאורחי כבוד לאירוע שיתקיים שם, אלא כבוגרי ישיבת כרם ביבנה. ישיבת ההסדר בת ה‑63 עורכת ערב הוקרה, שבמרכזו הצדעה למשפחות השכולות של חללי צה"ל בוגרי הישיבה. בלי לדעת מי מהבוגרים המפורסמים יגיע, בוגר אחד של הישיבה בוודאי יהיה שם – ראש הישיבה עצמו, הרב מרדכי גרינברג, שנמצא בכרם ביבנה כבר 55 שנה.
מקלחת מקומקום
הרב גרינברג נולד בשנת תש"ב בתל אביב, למשפחה בעלת שורשים רבניים: הדוד הרב אפרים סוקולובר היה רבה הראשון של רעננה, והסב מצד האם היה רב קהילה בפולין. "לאחרונה הקמנו מצבה על קברו. מכיוון שהוא היה רב קהילה, היה אוהל מעל הקבר שלו. לא נשאר כלום מבית הקברות, אבל מצאו את ארבעת היסודות של האוהל, אז אנחנו הנכדים הקמנו עכשיו מצבה".
כשהיה בן שש בלבד פרצה מלחמת השחרור, והמשפחה נקלעה ללב הסערה. "גרנו בדרום תל אביב, קרוב ליפו הערבית, כל הזמן היו יריות. במרחק לא גדול מהבית שלנו היה המסגד המפורסם של אבו כביר, משם היו צולפים לכיוון תל אביב. עזבנו לרעננה לגור אצל הדוד, וכשחזרנו אחרי המלחמה גילינו שתפסו לנו את הדירה. אני זוכר את ההתרוצצויות של ההורים שלי לקריית הממשלה, אבל כלום לא עזר. שכרנו דירת חדר לא רחוק משם. עד היום אני לא מבין איך גרנו שם הורים ושני ילדים. בנוסף לכך, היה לאבא שלי אח שהצליח לצאת ברכבת היתומים האחרונה מצ'כיה ללונדון. הוא הגיע לארץ ישראל והתגייס לצבא, ולא היו לו קרובים חוץ מאבא שלי, אז בחופשות מהצבא הוא היה בא אלינו. היה מקום באותו חדר גם בשבילו.
"כשאני חושב על זה היום זה הזוי, אבל ככה גרו אז. השירותים והמקלחת היו בחצר. בשביל להתקלח היו צריכים לחמם קומקום של מים חמים. מכיוון שלא ידענו שאפשר אחרת, זה היה טבעי. כשגדלנו, הגיע פעם דוד אחר מבני ברק, ראה את השכנים וחבורות הרחוב, ועזר לנו לעבור לבני ברק".
מרדכי הילד התחנך בחינוך העצמאי, ובהמשך פנה לישיבת היישוב החדש. כשסיים את לימודיו, בחר בישיבת כרם ביבנה הצעירה. "זה לא היה לטעמם של ראשי הישיבה, ובכל זאת הלכנו לשם עשרה בחורים מהיישוב. מספר התלמידים היה די מועט, אבל השנה שבה הגענו הייתה מבורכת בתלמידים, היינו שבעים איש".
בתקופת לימודיו נישא לבלהה, בתו של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל. זכרו של ראש ישיבת כפר הרא"ה, שנפטר לפני קצת יותר משנתיים, חקוק כמובן בלב חתנו. "לא לימדתי בישיבה שלו, אבל למדתי מאורחות חייו. חותני היה איש נובהרדוק, וזה היה ניכר בכל אורחות חייו. אמרתי בלוויה שאף פעם לא ראיתי אותו כועס. יש תלמידים שכשהם רואים את הרב שלהם לא במתכונת הרגילה, מחוץ למסגרת של הישיבה והשיעורים, פתאום זה משהו אחר. אבל אצלו לא היה משהו אחר".
לימים נולדו לבני הזוג ילדים ונכדים, והאב-סב אומר בסיפוק כי "ברוך ה', כולם בני תורה. יש כאלה שעוסקים בתורה בפועל, וגם אלה שעוסקים בעיסוקים אחרים קובעים עתים לתורה ולא מפספסים יום". אחד מבניו שנמצא מחוץ לעולם הישיבות הוא הנגן יחיאל גרינברג מתזמורת להבה. "אנשים אומרים לי שהם לא ראו דבר כזה בחתונות. בכל הפסקה הוא מסיים דף יומי, ליד התופים".
מי היה ההסדרניק הראשון?
בניגוד למבנה המרשים של היום, בתחילת דרכו פגש הרב גרינברג ישיבה קטנה וצנועה. במבנה שבו שוכן כיום בית המדרש, נכנסו אז גם חדרי שיעורים וחדר אוכל. מחוץ למבנה היו צריפים למגורים. "פעם עשינו הפגנה והוצאנו את המיטות החוצה, כי הסתובבו שם עכברים ואי אפשר היה לישון. בחוץ היה בודקה מאזבסט, שם היו שלושה חדרי שירותים שבקיץ היה מפחיד להיכנס לשם. הברז היה בחוץ ובבוקר, לפעמים בגשם וברוח, עמדו כולם בתור ליטול ידיים".
הרב גרינברג וחבריו היו מההסדרניקים הנשואים הראשונים, כשהמושג אברך טרם הגיע לציונות הדתית. "חבר'ה נשואים פנו לראש הישיבה ושאלו: למה שבחור נשוי לא יוכל להמשיך ללמוד קצת? המרכז העולמי של הפועל המזרחי, שהיה האבא של הישיבה, התנגד: בחור עם תעודת בגרות, שהיה בצבא ולמד חמש שנים - שילך לעבוד. היה מאבק גדול ובסופו של דבר הם נכנעו.
"בתור ראש הכולל הביאו את הרב אליעזרוב, שהיה הרב של קטמון, והיה ידוע יותר כרב האסירים בלטרון. כל הכוללים בישיבות ההסדר עובדים היום על פי התוכנית שלו אז. המצאנו בישיבה גם את התוכנית ללימודי הוראה: היא הייתה מקוצרת מאוד, התחלנו את המחזור הראשון באזור ט"ו בשבט ובאב סיימנו. הישיבה הייתה חלוצה בכל הדברים שהיום הם פשוטים, אבל זה לא היה פשוט. על כל דבר הייתה מלחמה".
גם על מסלול ההסדר הייתה מלחמה?
"זה התחיל כשהצבא הסכים שנצטרף לגרעיני נח"ל של בני עקיבא. הגרעין אז היה הולך לארבעה חודשי טירונות, אחר כך היו חוזרים למשק, אחרי זה אימון מתקדם שישה חודשים ושוב חוזרים למשק לשנתיים וחצי. בסופו של דבר צה"ל ניאות שיהיו בחורים שבמקום למשק - יחזרו לישיבה. החייל ההסדרניק הראשון היה הרב יוסי שריד, היום שכן שלי במבשרת ציון, ראש כולל מר"ץ. אמרו לו שלא יתבלט, שיעמוד תמיד מאחורה, שאף אחד לא יידע את השם שלו, העיקר שאחד יעבור מסלול ויהיה תקדים. בהמשך, כשהציבור פה גדל, הצבא הסכים לעשות מסלול מיוחד לישיבה".
ראש הישיבה הראשון, שהיום הרב גרינברג יושב על כיסאו, היה הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, שהגיע מחוץ לציונות הדתית. "הוא היה מהעולם הישן, הירושלמי, תלמיד של הרב מבריסק ושל החזון אי"ש. הרב מבריסק לא היה מסוגל להבין מה הוא עשה כשהוא בא לפה. יעקב דרורי, שהיה ממייסדי הישיבה, הלך לחזון אי"ש שימליץ על מישהו, כי מהעולם שלנו לא היה אז מי שיוכל לעמוד בראש ישיבה. החזון אי"ש המליץ על הרב גולדוויכט, והרב מבריסק עד יומו האחרון לא סלח לו על זה. ראש הישיבה סבל מזה כל החיים שלו, עד לרגע האחרון התייסר אם עשה טוב או לא, הוא המרה את פי רבו המובהק".
איך מסתדרים בחורים דתיים לאומיים עם ראש ישיבה חרדי?
"הוא היה מסוגל לשחות עם הזרם. כשבחורים יזמו דברים, הוא הבין שזה חשוב להם וזרם איתם. לפני ראש השנה הראשון באו אליו תלמידים להגיד לו שנה טובה ולהיפרד. הוא שאל אותם: לאן? הם הסבירו שהם נוסעים לישיבה בכפר הרא"ה, שבה למדו. הוא אמר: איפה שמענו דבר כזה, בחורים עוזבים את הישיבה בראש השנה? הם הסבירו לו דוגרי: אתה מתפלל בהברה אשכנזית, לא מכיר את הנוסח ואת המנגינות שלנו. הוא אמר להם: מה הבעיה? אני אתפלל בהברה ספרדית, ואתם תלמדו אותי את הניגונים שלכם. כולם נשארו.
"זה לא התבטא רק בדברים חיצוניים. בחורים אמרו שקשה להם להתרגל לשיחות שלו. הוא היה דרשן מופלג, אבל הם רצו יותר שיחות באמונה, במחשבה, בענייני ארץ ישראל ועם ישראל. הוא עשה סוויץ' והתחיל לעסוק יותר במהר"ל ובחסידות. הרב קוק הוא לא ידע, אבל פעם אחת הוא שלח אותי למוסד הרב קוק שאקנה לו את כל הסט. מכיוון שהיה גאון גדול – כל שיחה אצלו הייתה כמו שיעור כללי, גם במחשבה. מאמרי חז"ל, קושיות, יסוד שמאחד את כל הדברים. עד היום לא תשמע אצלנו שיחות מופשטות, כל שיעור בנוי על מקורות חז"ל ועל חכמי היהדות בכל הדורות, אין דיבורים באוויר".
איך הסתכלו מבחוץ על התופעה החדשה - ישיבת הסדר?
"חרדים כמובן התנגדו. הם גם פחדו כל הזמן שיטילו גם עליהם להתגייס. היה לי ויכוח עם ראש ישיבה חרדי חשוב, ואמרתי שלולא הישיבה התיכונית וההסדר – אינני יודע איפה הייתי היום, מסתמא הייתי הולך לצבא ולא לישיבה חרדית. הוא צעק עליי בעיניים יוקדות: גם עם אלף כמוך, שבגלל ההסדר באו ללמוד בישיבה, אם יש אחד שהיה ראוי ללמוד בישיבה קדושה ובגלל ההסדר לא הלך לשם – כל העסק לא שווה כלום. הם לא מבינים את זה.
"בכלל, לחרדים קשה לחיות עם הוכחות נגד התזה שלהם. זאת תהיה בעיה בשבילם לראות שאפשר ללמוד תורה ולשרת בצבא, זה מנוגד למה שהם מחנכים לו. לחבר שלי היו יחסי קרבה עם אחד מראשי הישיבות החשובות, ומדי פעם ניסה לשדל אותו: תביא פעם את הבחורים שלכם אלינו, או שאנחנו נבוא אליכם לשבת. כל פעם הוא התחמק, ובסוף אמר: אני יודע שיש בחורים טובים אצלכם בישיבות, ואני לא יכול להראות את זה לבחורים שלי. עד היום הם בכלל לא יודעים מה קורה פה. בחופשות בין הזמנים הייתי לומד עם חבר שלי בפוניבז', גרתי מול הישיבה. קרה שבחור אחד ראה אותנו לומדים, והתפלא: אתם לומדים משנה ברורה?".
ומה אמרו בציבור הדתי-לאומי?
"בקיבוצים הדתיים לא אהבו את הרעיון כל כך. אני זוכר דיבורים איתם, כי גם הם רצו ללמוד תורה, וכל חורף היו שולחים לכאן כמה חברים בקיבוץ שקיבלו חצי שנה חופש. הקיבוץ הדתי היה פה ביבנה לפני הישיבה, ולא היה לנו פשוט איתם, היו שלא הבינו אותנו וראו בנו פרזיטים. הוויכוחים היו בעיקר עם הזקנים של הקיבוץ. היום ברוך ה' היחסים טובים, ואברכים ובחורים נותנים שיעורים בקיבוץ.
"גם לבעלי בתים פשוטים הייתה בעיה עם הישיבה. באותם ימים אנשים היו טרודים בבעיות פרנסה. בכפר הרא"ה אחרי השישית בחורים היו עוזבים כדי לעזור להורים בפרנסה. לא נשארו עד השמינית, ובטח לא המשיכו לישיבה גבוהה בלי לימודי חול. היום המצב אחרת, אין מישהו שגומר את ההסדר כשהוא רעב ללחם, וברור שהוא יביא פרנסה הביתה. אנשים הולכים להוראה, לדיינות, לאוניברסיטה, אז כבר אין התנגדות. הורים אפילו רוצים שהבן שלהם ילך להסדר, כי הם רואים שזה בונה בית ומשפחה".
פלורליסטים בכתבי הרב
יובל שנים אחרי הקמת הישיבה, הרב גולדוויכט פרש מתפקידו ושמו של הרב גרינברג עלה כמועמד להחליפו. אחרי לבטים רבים, ואחרי קבלת ברכת הרב גולדוויכט עצמו, הוא מונה בתשנ"ה לתפקיד. "זה היה פחד אלוקים. אחרי שהוא עזב הייתה שנה שלא היה ראש ישיבה, ופעם הייתי צריך לתת שיחה בליל שבת מעל הבימה. אצלנו לא היה דבר כזה, רק ראש הישיבה נתן שיחה, ואם הוא לא היה בשבת – לא הייתה שיחה. הרגליים שלי רעדו, הייתה לי יראת הרוממות לעמוד במקום שלו ולדבר".
הרב גרינברג הקפיד לשמור על מסורת רבו, אבל גם הכניס שינויים בישיבה, כגון נתינת יותר מקום למחשבה בכלל ולתורת הראי"ה בפרט. "הרב גולדוויכט הגיע לנושאים במחשבה דרך השפת אמת, ויש שם באמת הרבה דברים. אבל אם למשל הוא מדבר על הכלליות – הוא מדבר על אחדות, על היחס לרשעים, לא על מדינה. בנוגע לשאלות ש'התקילו' אותנו בהן בדור האחרון, לא הייתה לראש הישיבה קבלה מרבותיו. היום יש הרבה שיעורי אמונה בישיבה. אני למשל עובר כל יום בשיעור אחר, והר"מ של השיעור משאיר לי שלושת רבעי שעה ללמד ספר אורות או נושאים באמונה. אני עושה את זה בסוף השיעור כדי לוודא שאני תופס את כולם, יש דברים שכל בחור צריך לדעת".
רבנים אחרים בני דורו של הרב גרינברג ינקו מתורת הרב קוק במרכז הרב. הרב גרינברג לא גדל שם, אבל דאג להשלים את החסר. "היינו נוסעים כל שבוע לירושלים ללמוד אצל הרב צבי טאו, ומשם לרב צבי יהודה. התחבורה הציבורית הייתה מסובכת. קנינו גרוטאה, שלא הייתה מסוגלת לעלות לירושלים, אבל נסענו איתה עד מסמיה. השיעורים האלה בנו אצלנו השקפת עולם, קשר לעם ישראל, לארץ ישראל, חיינו את זה".
לא הרגשתם שאתם בצל של "מרכז", ספינת הדגל?
"אנחנו מרגישים שבנינו את מרכז. לפעמים הייתי נוסע לשם ביום שישי, והרב צבי יהודה היה יושב ליד שולחן עם ארבעה-חמישה בחורים. לא הייתה אז ההילה של מרכז כספינת הדגל. העדנה שלה הייתה אחרי שעברו אליה רבנים מכרם ביבנה, כמו הרב זלמן מלמד, הרב פילבר, החבורה שייסדה את מרכז החדשה. אחרי מלחמת ששת הימים הרב צבי יהודה התחזק בהשפעתו ועלה מדרגה בתור מנהיג של הציבור שלנו. ובאמת הלכנו בדרכו, כי הוא עשה לנו סדר בכל מה שקורה.
"הגיע פעם לאחד השיעורים בחור מתולדות אהרן. שאלו אותו מה הוא עושה פה, והוא אמר: אצלנו לא לומדים תנ"ך, אבל אני אוהב ללמוד תנ"ך. אני מסתכל החוצה דרך החלון ורואה שכל מה שבחוץ זה מה שכתוב בתנ"ך, אז באתי לשמוע מה אתם אומרים על זה. זה היה הכוח של הרב צבי יהודה, להראות את ההתאמה בין החזון למציאות.
"עד היום אני מלמד את ספרי הרב, אבל בעניין הזה אנחנו פלורליסטים, לא קו. אפשר להסתכל בספרים שלי ולראות את מגוון המקורות מכל חכמי ישראל".
בנוגע ללימוד הגמרא, הרב גרינברג לא שינה מהמקובל אלא רק חיזק. "חידשתי שיסיימו את המסכתות שלומדים בבקיאות. כל חודש יש מכסה של 17‑20 דפים, ויש מבחן. אנחנו לא מכריחים לעשות אותו, אבל נותנים לנבחנים נקודות לקנות ספרים. אני לומד בסדרי אחר הצהריים עם בחורים, ותמיד בערב ראש השנה – כשגומרים את המכסה החודשית הראשונה – יש מי שיגיד שזה מה שעשינו בשנה שעברה במשך שנה שלמה בעיון. כשפתאום בחור לומד 15‑18 דפים בחודש - זה נותן לו המון מוטיבציה. זה גם מרגיל אותו לדעת שגם מי שעוזב את הישיבה יכול לסדר לעצמו סדר של לימוד".
דברים השתנו מאז קמה אם ישיבות ההסדר. לאחרונה מתחזקים ז'אנרים שונים מזה של ישיבת וולוז'ין – אגדה, חסידות, גמרא באופנים מחודשים. הרב גרינברג מסרב לסטות מהמסורת. "ביקרו פה שני ר"מים מנחלים, שלקחו את התלמידים שלהם ליום ספורט בגבעת וושינגטון. הם היו בהלם: סדר בוקר וכולם יושבים ולומדים גמרא. שאלתי אותם: מה אתם רוצים שיעשו בסדר בוקר? הם אמרו: אתה יודע מה הולך היום בישיבות?".
מה הבעיה בכיוונים החדשים?
"אף אחד לא הוכיח עוד את כוחם. אנחנו הולכים במסלול של הישיבות מקדמת דנא, שהוכיח את עצמו בגידול תלמידי חכמים. אמנם אי אפשר להיתקע רק בתכנים שעניינו את הדורות הקודמים, אבל באופן כללי המבנה היציב הוא של הישיבה הקלאסית. לומדים כמו פעם, רק עם יותר שיעורים בענייני מחשבה".
תופעה שהייתה ונשארה בכרם ביבנה היא ריבוי התלמידים מחו"ל. האחריות עליהם הייתה תפקידו הראשון של הרב גרינברג בישיבה, והוא ממשיך לראות בזה ערך. "זה עשה מהפך ביהדות ארצות הברית – תלמידים חזרו אחר כך לבית שלהם ושינו אותו. סיפרתי בדינר של הישיבה שהגעתי לטינק בניו ג'רסי, התפללתי מנחה ביום חול, ואני רואה עזרת נשים מלאה בנות. בא אליי אחר כך מישהו ואמר: שימחת אותי מאוד. אני הייתי הרב הראשון בטינק, היה לנו בית כנסת אחד והיינו צריכים להשלים מניינים. היום יש שם בתי כנסת ענקיים עם מאות מתפללים. כל זה התחיל מפה.
"בהתחלה התלמידים היו באים לשנה אחת. נסעו באנייה במשך שבועיים, כי לאף אחד לא היה כסף למטוס. במשך שנה הם היו כאן בלי טלפונים, רק מכתבים פעם בחודש. וזה לא היה כמו היום, שהארץ מלאה באמריקאים, לא היו להם קרובים. אנחנו אימצנו אותם, הזמנו אותם לשבתות וחגים. רצינו לדבר איתם אנגלית כדי לשפר את האנגלית שלנו מהתיכון, אבל הם היו אידיאליסטים ורצו ללמוד עברית. היום המצב שונה, אין אחד שאין לו חברים וקרובים בארץ, אז העברית פחות מעניינת אותם.
"היום יש בישיבה כ‑400 בחורים ורבע מתוכם בני חו"ל. אנחנו משתדלים שלא תהיה כמות גדולה מדי. ישיבות שהתפתו לקבל יותר מדי כמעט כולן נסגרו מהצד הישראלי, כי הבחורים הישראלים הדירו את עצמם. לישראלים אצלנו אנחנו משתדלים להסביר את חשיבות העניין: 800 תלמידים עשו עלייה, תראו איזה קיבוץ גלויות אנחנו עושים".
דרוש מחליף עם מסורת
המפעל שהתחיל ביבנה - ישיבות ההסדר, הפך בשנים האחרונות לסלע מחלוקת. הרב גרינברג מודע לכך שדברים נתפסים היום אחרת מפעם. "דיברתי לפני קבוצה של חילונים, הסברתי שגם בימי בן גוריון אנשים הלכו למסלול של נח"ל. הם אמרו לי שגם אותם אנשים לא היו בסדר".
אולי יש אמת בטענות, ויש היום פחות הצדקה להסדר?
"הקבוצות הראשונות של ההסדר היו בחורים אידיאליסטים. המחויבות שהייתה לא השתנתה, אלא שהיום חלק מהציבור נעשה פחות אידיאליסטי. לכלי התקשורת והאינטרנט יש השפעה הרסנית, אנשים נעשים עכשוויסטים, כדאיים. אבל זה הפך להיות מסלול שרוב הציבור צועד דרכו".
ייתכן שזו הבעיה – כשכולם הולכים להסדר ולא רק אלה שמתאימים, זה הופך לדרך נוחה לקיצור השירות, וגם מוריד את הרמה בישיבות.
"רואים שלא כולם מתאימים. זו לא אותה האידיאליות שהייתה פעם, אנחנו הרגשנו חלוצים לפני המחנה ולכן זה גם השפיע על המחשבה, על הדיבורים ועל ההתנהגות. ביקרתי לפני שנים חיילים במחנה סיירים של השריון, והמח"ט הזמין אותנו ואת המ"פים לחדר שלו. מ"פ אחד סיפר שראה שני בני"שים מתווכחים בסערת רגשות, עד שהוא היה בטוח שהם הולכים מכות, ורץ להפריד ביניהם. התברר ששניהם היו במשימה בלילה, ועכשיו היה צריך שאחד מהם יעלה לשמירה. כל אחד אמר לשני: 'לא ישנת בלילה, לך לישון ואני אשמור'. המ"פ אמר לעיני כולם: בחיים לא נפגשתי עם התופעה הזאת".
אז כדאי להוריד את כמות ההסדרניקים, שרק המובחרים והאידיאליסטים יתקבלו?
"להפך, הלוואי שהיו באים יותר בחורים. צריך שיהיו יותר חיילים בני תורה, שייצגו את דרך התורה כדי שכולם יראו. אנחנו עובדים ומשתדלים שיהיו יותר אנשים שיפנימו את תחושת השליחות. כשבחור ישיבה יודע איך להתנהג והוא אידיאליסט, לא רק מסמן וי והולך לענייניו, זה נראה אחרת".
מה השאיפות של הרב להמשך? כבר כמה פעמים נפוצו שמועות על פרישה.
הרב גרינברג מאשר שהוא רוצה לעזוב את ראשות הישיבה, אך מודע למורכבות שבפינוי המקום לדמות צעירה יותר, צעד שיכול לאיים על השמרנות היציבה בישיבה. "צריך מישהו צעיר ונמרץ יותר. אחרי עשרות שנים אתה נכנס לשגרה, וצריך לבוא מישהו שיפיח יותר רוח, יותר יתלהב, אולי יעשה דברים חדשים. יחד עם זה, אני מקווה שלא יבוא מישהו שיתפתה לחידושים ולכל מיני גימיקים. שימשיך במסורת הישיבה".