העיתונאי רוגל אלפר תקף השבוע את רחלי רוטנר, מי שפוצצה את פרשת ינון מגל בדרך לפרישתו מכנסת ישראל.
העילה להתנפלות היא פוסט שכתבה רוטנר בפייסבוק בעקבות סגירת התיק נגד מגל, ובו טענה שלא ניסתה להכניס אותו לכלא אלא רק לחשוף את צביעותו.
"לפי רוטנר, מגל בסך הכל כשל בעבירה טכנית, זניחה למדי", כתב אלפר בעמוד הדעות של 'הארץ', "לא אכפת לה שמגל פשיסט. היא לא טוענת שהוא מטרידן מיני. רק צבוע... שיעור הקומה המוסרי שמפגינה רוטנר בפוסט הזה הוא: אפס... היא בעצם חוזרת בה לחלוטין מכל טענה שהיה פסול כלשהו בהתנהגות מגל".
מילים כדורבנות, למעט כמובן העובדה שאין בהן אמת. רוטנר מעולם לא טענה שמגל הטריד אותה מינית, היא גם לא טוענת כעת שבהתנהגותו לא היה פסול. מותר לה לחשוב שמעשיו של מגל מגונים וראויים לפרסום מבלי לדרוש את תלייתו או אפילו את סילוקו מהפוליטיקה. זאת לא עמדה מורכבת מדי, והיא בוודאי לא מעבר להשגתו של אלפר. הבעיה שלו עם רוטנר, כפי שניסח אותה בעצמו, היא אחרת: "לא אכפת לה שמגל פשיסט". וביתר פירוט: "פשיסט וגזען שדוגל במשטר אפרטהייד". בהמשך הטור אלפר חוזר על הדברים: "על הפשיזם רוטנר שותקת". צודק. איך הגברת מעזה לספר סיפור אישי על התנהגות גסה של מגל בלי לסיים את הכיבוש ולחזור לאלתר לקווי 67'?
אלפר הוא אחד הכותבים הפוריים ב'הארץ', ופרצופו הוא, במידה רבה, פרצופו של העיתון. כמעט מדי יום מנפק האיש מאות מילים - טור דעה, ביקורת טלוויזיה או טור דעה במסווה של ביקורת טלוויזיה – לטובת העיתון המודפס והאתר בעברית ובאנגלית. את טוריו הוא כותב באותו סגנון עילאי ומתנשא השמור לכותבי 'הארץ' לדורותיהם, ובלי לסטות מילימטר אחד ימינה מהקו הפוליטי הרווח במערכת. ולמרות זאת, לאורך השנים, מצליח אלפר להרגיז לא רק ימנים אלא גם רבים מתוך השבט החילוני-שמאלני שלו, מהבמאית אורנה בן דור ועד הקומיקאית המצייצת רוזאן בר.
למרבה הצער, כתיבה יומית אינה עסק פשוט אפילו בשביל גדולי הגרפומנים, ואפילו כותב מוכשר כמו אלפר התחיל בשלב מסוים לחזור על עצמו עד טרחנות. טוריו האחרונים רחוקים מקוהרנטיות ומחדות, והנושאים שהוא בוחר – כולל תוכניות הטלוויזיה – אינם אלא תירוץ לדחוף שוב ושוב את תשפוכת המלל נגד המדינה, שריה ויועציה. שום נושא אינו אזוטרי מכדי לכתוב על "הגל הלאומני-דתי-קיצוני" או על "השתלטות הפרימיטיביות והטמטום על החברה הישראלית". בין אם נושא הטור הוא חגיגות היובל לכנסת או קנאביס רפואי, אחינועם ניני או גורי אלפי, 'ארץ נהדרת' או 'האח הגדול' – כל הנושאים לקוחים מטורי חודש ינואר בלבד – הוא תמיד יכלול את מילות המפתח שכה חביבות על העיתון: כיבוש, אפרטהייד, דיקטטורה, לאומנות וגזענות.
וגם פשיזם, המון פשיזם. באחד מהטורים שכתב בשבוע שעבר הופיעה המילה פשיסט על הטיותיה לא פחות משתים עשרה פעמים, ועוד פעמיים בכותרת ובכותרת המשנה. הנושא, למי שתהה, היה יחסם האוהד של הישראלים למאמן הכדורסל דייוויד בלאט. הגיוני, לא? וכך, בתחילת השבוע, בחר אלפר להוקיע את משת"פית הימין רחלי רוטנר, בדיוק כפי שכותבים אחרים הוציאו אל מחוץ למחנה את משת"פית הימין אילנה דיין. הפשע הזהה: אי עמידה בסטנדרטים המוסריים המחמירים של 'הארץ'.
בעקבות הטור נכנסתי לשלוש קבוצות פייסבוק פמיניסטיות כדי לבדוק אם מישהי טרחה להגיב על המתקפה של אלפר. אחרי הכול מדובר בהאשמת הקורבן, גם אם היא מוסווה על ידי טיעונים פוליטיים שמאלניים, והיא עלולה לרפות את ידיהן של מתלוננות אחרות. במקום זאת מצאתי אינספור פוסטים על קריאת מגילה לנשים ועוד אחד על העימות האינטרנטי בין רוטנר לבין הראפר הימני יואב 'הצל' אליאסי.
אני רוצה להאמין שהפמיניסטיות לא קראו את טורו של אלפר, שהוא עבר לידן כמו זמזום קבוע ובלתי מורגש. ואולי הן חשבו שהטקסט נכתב על ידי אלפרומטור – תוכנת מחשב שמנפקת טור יומי בשילוב מילות מפתח שמאלניות שאין להן קשר לעניין. לא, לא סביר שב'הארץ' יעשו דבר כזה, בשביל טקסטים אוטומטיים של תוכנה יש להם גדעון לוי.
ניים דרופינג
חזקה על קוראי מדור זה שאינם בקיאים בנבכי מדורי הרכילות, ולכן אני רואה לנכון לדווח כאן על האירועים המשמחים בחייהם של ידועני ארצנו. ובכן, לזמר אביב גפן נולד בן שזכה לשם אליוט; בתו החדשה של אקי אבני קיבלה את השם הכפול גרייס פיי; אנני הוא שם התינוקת החדשה לבית יונית לוי ועידו רוזנבלום; ואילו אושיית המשהו ליהיא גרינר העניקה לבתה הטרייה את השם התנ"כי ג'ולין. ועוד לא שכחנו את אמיליה מזרחי (בתה של נינט טייב), את ג'וליאן ג'אגר סיגלר (בתה של אפרת גוש) ואת בתו של עידן רייכל שקיבלה את השם הבלתי נשכח – אי אפשר לשכוח את מה שלעולם לא נזכור – סלומה סזאריה דמאריס רייכל. מאיפה אני יודע את כל זה? הממ, חבר סיפר. נקרא לו משה.
תשכחו לרגע מהפרובינציאליות נטולת המודעות העצמית הטמונה בטרנד השמות הלועזיים הזה. מעניינת יותר השאלה כיצד יגיבו אותם ידוענים אם מישהו יעז להטיל ספק בחיבור שלהם לשורשיהם, ליהדותם, אפילו לגאווה הישראלית שלהם. יש לי הרגשה שבמקרה כזה רובם ימחו נמרצות וישמיעו קול צעקה נגד הפשיזם הדתי-לאומני. שבת שלום.