סיפור לשבת. אילוסטרציה
סיפור לשבת. אילוסטרציהFlash 90

לאחר שחלפו שלוש שנים בישיבה, נהג לחזור שוב על אותן סוגיות, לפי אותו סדר.

מנהגו היה לחזור תחילה על החידושים שכבר התחדשו בפעמים הקודמות ומה שפלפלו בעניין, אולי מישהו ירצה לשאול איזו קושיה, ואחר כך החל לומר חידושים נוספים.

יצחק-אהרן משולסבורג, שהיה בחור צעיר ומחוסר אמצעים, אמר לחבריו שמאחר שלא כל אחד יכול לזכור היטב את חידושי רבם הדגול כפי שאמרם בפעם הקודמת, הוא מוכן לכתוב את כל החידושים מילה במילה, ולמכור לבחורים את ההעתקות.

ענו לו הבחורים כי אם נכונים דבריו, ישלמו לו בעבור זה חמישה זהובים. בסכום זה יכול היה לקיים עצמו זמן רב. בשמעו זאת, התלהב הבחור ואמר לחבריו: "בנוסף לכך, אני מוכן להוסיף ולתאר בדיוק את תנועותיו של רבנו בעת שיאמר את החידושים. למשל, שכאן דפק באצבעו על השולחן, כאן משך במעילו, כל תנועה שלו אוכל לשחזר בפניכם".

הבחורים אמרו לו: "אם כך, הננו מוכנים להוסיף לך עוד חמישה זהובים".

החתם סופר החל את שיעורו, ויצחק-אהרן החל לחקות מתחת לשולחן את תנועותיו של רבו. הבחורים שראו זאת, לא יכלו להתאפק והחלו לשחוק. החתם סופר, שנהג לומר את שיעורו באימה וביראה, כמו בשעת מתן התורה, הרגיש שמשהו אינו כשורה, כי בדרך כלל ישבו התלמידים לפניו בשקט מופתי, ואילו עתה הם נראים כמו בימי הפורים.

"מה יום מיומיים?!", שאל הרב.

איש לא הרהיב עוז לענות לשאלתו. החיוך נעלם מפניהם, וכולם ישבו מתוחים. החתם סופר המשיך לחקור ולדרוש, שיאמרו לו מה אירע. כיוון שראה שאינו מקבל תשובה, קרא אליו בחור בן 14, שהיה מאוכלי שולחנו בשבת, ואמר לו: "אהרן-דוד בני, אמור נא לי את האמת, מה אירע כאן עתה?".

לא הייתה לנער כל ברירה, והוא אמר: "יצחק-אהרן משולסבורג התערב עם הבחורים שהוא יכול לחזור על כל החידושים שרבנו אמר בפעם הקודמת, ולהעלותם על הכתב. ובנוסף לכך אמר שהוא גם יכול לחזור על התנועות שרבנו עושה בעת הלימוד, ועל זה הבטיחו לו הבחורים חמישה זהובים נוספים".

החתם סופר סגר את הגמרא ועזב את האולם. התלמידים נותרו קפואים במקומותיהם ולא פצו פה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה.

למחרת היום ציווה החתם סופר למסור לכל הבחורים, שעליהם להתייצב לשיעורו היום, איש בל ייעדר, ומי שלא יבוא לא יורשה להישאר בישיבה. גם יצחק-אהרן חייב להשתתף, ואם יסרב, יש להביאו בניגוד רצונו.

שלוש מאות ותשעים בחורים הגיעו לשיעור. יצחק-אהרן הגיע כשגופו רועד ונפשו כמעט פורחת. רוחו הייתה כה שבורה ורצוצה ממה שאירע אתמול בשיעור, והוא לא היה מסוגל לצעוד ברגליו. הבחורים נאלצו להעמיסו על כתפיהם ולהביאו לישיבה. היה לו ברור שהרבי יסלקו מהישיבה.

כאשר כולם התיישבו במקומותיהם, פתח החתם סופר ואמר: "בניי היקרים, אתמול בעת השיעור איבדתי את עשתונותיי, ובמקום לשבח את הבחור יצחק-אהרן משולסבורג על מידת החביבות שלו לחידושי התורה של רבו, ולחביבות התורה שלו בכלל, ועל כישרונותיו הנעלים וזיכרונו הנפלא - נכשלתי בעוון החמור של 'מלבין פני חברו ברבים'", ופרץ בבכי קורע לב שזעזע את כולם.

החתם סופר המשיך לבכות ואמר: "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. על כן איני רואה את עצמי ראוי להמשיך וללמד כאן. אבל ברצוני לפייסו, ואני מבקש מהקדוש ברוך הוא שימחל לי, יותר לא אעשה כדבר הזה. וממך יצחק-אהרן אני מבקש אלף מחילות, אנא בני, מחל לי! האם הנך מוחל?".

דיבורו של יצחק-אהרן ניטל ממנו. האומנם מורו ורבו הגדול, הענק שבענקים, גדול הדור, מבקש ממנו, הקטן והדל, מחילה על דבר שלמעשה הוא צריך לבקש עליו מחילה?!

הוא ישב בראש מורכן וגופו כאילו קפא. הבחורים, שראו בצער רבם, דחפוהו ושידלוהו שיאמר מיד שהוא מוחל. יצחק-אהרן התאמץ, אך קולו לא נשמע, והרב המשיך למלמל "אינני יכול ללמד...".

במאמץ עילאי הצליח יצחק-אהרן לגמגם: "כן, אני מוחל...".

"האם בלב שלם הנך מוחל?", שאל הרב, "אין לך קפידא עליי?".

קם יצחק-אהרן על רגליו, נשק את ידי רבו ואמר: "לא, רבי, אין בלבי שום קפידא חלילה".

אורו פני החתם סופר והוא אמר: "רק עכשיו אני מרגיש ראוי להמשיך ללמד".

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:  [email protected]