תנו לי לספר לכם קצת על יענקל'ה בן סירא, שנפטר הלילה. לא תקראו על זה בויקיפדיה, ועקב כך גם לא בידיעות על פטירתו שיקחו מויקיפדיה את החומר יחד עם ציטוט של אחד מחבריו.
יענקל'ה בן סירא היה חסיד מודזי'ץ ועד ימיו האחרונים התפלל בשטיבעל בתל אביב שממוקם ברח' דיזינגוף במרחק שתי דקות הליכה מביתו.
בשבת הראשונה, לפני עשרות שנים כשיענקל'ה נכנס לתוך בית הכנסת הגבאי נתן לו את אותן טליתות משומשות שזרוקות מתחת לבמה. וכך, שבת ועוד שבת, יענקל'ה מגיע, הגבאי מגיש לו את אחת הטליתות המיוזעות שחוטי הציצית שלהן כבר פרומים יענקל'ה מתעטף ומשתלב. אחרי כמה שבתות כאלה, מסמן לו האדמו"ר, הרב שמואל אליהו טאוב ה"אמרי אש" זצ"ל, שיגש אליו. יענקל'ה ניגש והאדמו"ר אומר לו: "יענקל'ה, אתה יכול להרשות לעצמך לקנות טלית משלך..". ויענקל'ה, מהנהן בראשו ובשבת הבאה כבר מגיע עם טלית חדשה.
כך החל סיפור האהבה. הוא היה לחסיד אמיתי. היה משתתף בקניית עליות ומתחרה עם הגבירים של החסידות על מי יקנה את העליה של הרב'ה, היה מנגן את הניגונים כשעל פניו עונג אמיתי מהניגונים, היה משתתף בטישים ומקבל 'שיריים' מהקיגל או הדגים ומרים לחיים עם הרב'ה.
כשנפטר ה"אמרי האש" בד' אייר תשד"מ ונקבר בחצות של יום העצמאות, יענקל'ה בכה כמו ילד שאיבד את אביו. בפנים שטופי דמעות אמר אז לחסידים: "אתם עדיין לא מבינים מה איבדתם".
בשבילי, בתור ילד ונער, בתוך שגרת התפילות הארוכות, הוא היה ההוא שתמיד מעניין סביבו הוא היה ההפוגה הקומית. לשבת לידו היה רצף בלתי פוסק של גגים קומיים שהוא היה עושה שהיו מכניסים הרבה שמחה וצחוק ויש לציין שמהגגים האלה גם המבוגרים התקשו לכבוש את הצחוק. כשהוא היה מתופף על השולחן ופתאום מנחית אותה לידו כאילו נשמטה לו היד, או כשהוא היה מוחא כפיים לפתע היה כאילו יד אחת מפספסת את השנייה....זה היה קבוע.
גם שם בשטיבעל, הוא היה שחקן בכל רגע ורגע. החסידים היו מכנים אותו ה- "ויצ'ה רב'ה" הרב'ה של הבדיחות. בהפסקות או אחרי התפילה, תמיד היו סביבו אנשים. "יענקל'ה, ספר בדיחה" והוא בעברית בשילוב כמה מילים באידיש מיד היה נענה. תמיד שחקן.
כילד, מן הסתם לא היו לי הרבה יותר מדי נושאי שיחה איתו. אבל תמיד ידעתי מה יעשה לו נחת רוח. פעם בכמה זמן הייתי ניגש אליו ואומר לו: "יענקל'ה, ראיתי אותך בסרט קזבלן/ ארבינקא (או משהו אחר)" וחיוך רחב היה מתפשט על פניו. זה היה עיקר השיח שלי איתו.
לימים עשיתי כתבה על חסידות מודזיץ' בעלון מעייני הישועה. התקשרתי אליו ובין שלל הסיפורים שלו הוא סיפר משהו שאולי ממחיש את דמותו החסידית והתיאטרלית-קומית ביחד: "היו לי הרבה שיחות עם הרב'ה וישבתי אצלו ביחידות המון פעמים. החסידים היו כועסים עלי שאני יושב אצלו כ"כ הרבה זמן. אמרתי להם: 'אתם באים ומספרים לו את הצרות שלכם, אז הוא זורק אתכם מהר. אני יושב אצלו ומספר לו בדיחות ומצחיק אותו אז בגלל זה הוא רוצה שאני אשאר יותר".
יהי זכרו ברוך.