קריסת רשת המרכולים 'מגה' והצורך למצוא לה רוכש בפרק זמן סביר, מעלה על פני השטח דילמה ותיקה: מה צריך להיות תפקידו של הממונה על ההגבלים העסקיים במצב כזה?
מדובר בשאלה שאינה פשוטה כלל. מצד אחד עומד האינטרס של כל מי שקשור ברשת הקורסת: בעלי החוב, הספקים והעובדים. לקבוצה הזאת יש אינטרס אחד פשוט וברור, שהרשת תימכר ביחידה אחת תמורת הסכום הגבוה ביותר שאפשר לקבל בעבורה. וכדי להשיג תמורה מקסימלית במכירה יש לדאוג לכמה שיותר מתחרים. ככל שיותר גורמים יתחרו על הרכישה, הסיכוי שסכום ההצעות ילך ויעלה יגדל. כאשר יש מעט מתחרים, אין למציעים שום אינטרס להעלות את ההצעות שלהם.
מנגד ניצב האינטרס של הציבור הרחב. הציבור רוצה תחרות. מצב שבו נניח לצורך העניין שופרסל רוכשת את מגה, הוא אסון לתחרות בענף הקמעונאות. גם רכישה על ידי רשתות קטנות יותר לא תיטיב בהכרח עם התחרות בשוק המזון. לכן, במקרה הספציפי של מגה, הממונה על ההגבלים לא מתלהב גם מהאפשרות שרמי לוי, מי שעומד בראש רשת קמעונאית קטנה יותר, ירכוש את הרשת הקורסת.
הגבלה כזו שתוטל על שופרסל, רמי לוי, או שחקנים אחרים בענף, יכולה להביא לאחת משתי תוצאות אפשריות. הראשונה היא מכירה לשחקן חוץ, גורם כלכלי שלא מחזיק כיום ברשת קמעונאית, במחיר נמוך משמעותית מזה שהיה מתקבל במצב של תחרות רחבה יותר על רכישת החברה. במקרה כזה ייפגע בעיקר האינטרס של הספקים ובעלי החוב, שיקבלו אחוז נמוך יותר מסך החוב שחייבת להם מגה. האינטרס של העובדים ייפגע פחות, מאחר שמקום העבודה של מרביתם יישמר במקרה כזה.
התוצאה השנייה והפחות אופטימית של מצב כזה יכולה להיות חוסר אפשרות למכור את הרשת כיחידה אחת. במקרה כזה לא תהיה ברירה מלבד פירוקה של הרשת לגורמים ומכירתה בחלקים. זה כולל מצב שבו חלק מהסניפים ייסגרו ותכולתם תימכר כמלאי. במצב כזה ייפגעו בעלי החוב והספקים, וגם העובדים שרבים מהם יאבדו את מקום עבודתם. גם האינטרס הציבורי ייפגע, משום שהתחרות לא תגבר אלא רק תתמעט.
במצב כזה מפת השיקולים שצריכה להנחות את הממונה אינה רק שאלת היווצרותה של קבוצת ריכוז באזור זה או אחר של הארץ. הממונה צריך במידה רבה לשאול את השאלה הרחבה: מה בשורה התחתונה ישמור על התחרות טוב יותר.
בשבוע שעבר מונתה ממונה חדשה על ההגבלים, עו"ד מיכל הלפרין. עו"ד הלפרין שימשה בעבר כיועצת המשפטית של רשות ההגבלים, וכעת חוזרת לרשות כדי לעמוד בראשה. נטל ההחלטה בשאלה הקשה של מכירת רשת מגה ייפול על כתפיה בתוך תקופה קצרה, ויהיה מבחן ראשון ליכולתה לאזן בין האינטרסים בשוק המורכב והקשה הזה.
דילמת החנייה
הגעתם לבית חולים לבקר את אשתכם שילדה, חבר שנפצע או הורה שסובל ממחלה קשה ל"ע. אתם נכנסים עם רכבכם לחנייה ומגלים שאין מקום. כעת מגיע השלב המתיש והמתסכל של המארבים. אם יש ברכב עוד אדם שמסוגל להציב מארב רגלי נוסף ליד המעליות הוא יוצא מהרכב, וכעת שניכם משחרים לטרף. אם יתמזל מזלכם תצודו חנייה שתתפנה בתוך דקות ספורות. אם המזל והנסיבות פחות יאירו אליכם פנים, ההמתנה יכולה להימשך גם חצי שעה ויותר של תסכול מתמשך ומתעצם. בפעם הראשונה שזה קורה לכם זה מעצבן, בפעם השנייה - מתסכל, ובפעם השלישית אתם מבינים שמשהו דפוק בשיטה.
לכאורה הפתרון פשוט: עוד מקומות חנייה. אם חמש מאות מקומות לא מספיקים – שיהיו אלף. אם אלף לא עונים על הצרכים – שיהיו אלפיים. זה נשמע לכאורה פתרון טוב, אבל בפועל לא מעשי ברוב המקרים. כדי להוסיף מקומות חנייה דרושות עתודות קרקע, או סכומי כסף גדולים מאוד הנדרשים לבניית מגדלי חנייה. במקרים רבים יתברר אחרי הוספת מקומות החנייה שבתוך זמן קצר מאוד מצוקת החנייה חוזרת בדיוק לנקודת ההתחלה.
אחד הדברים הראשונים שכלכלנים לומדים הוא שבני אדם מגיבים לתמריצים. נקודת מוצא שנייה היא שמרבית המשאבים הקיימים בעולם נתונים במחסור. הבה ניישם את שני העקרונות הללו על סוגיית החנייה בבית החולים. קודם כול, צריך להבין שהחנייה היא משאב במחסור. לעולם לא נגיע בבתי החולים בערים המרכזיות למצב שבו יהיו כל כך הרבה מקומות חנייה כך שלא תהיה בכלל בעיית חנייה. אז מה הפתרון למצוקה? התשובה נמצאת במה שכבר הזכרנו, תמריצים שבנויים בצורה נכונה. כך למשל, אם החנייה בבית החולים תהיה חינם, אנחנו מובטחים שכבר בשעה 8:20 בבוקר לא יהיה במגרש החנייה של בית החולים ולו מקום אחד לרפואה. ומה יעשה מי שצריך חנייה באופן דחוף? זו שאלה קשה.
אם, לעומת זאת, נגבה בעבור החנייה תשלום שיהיה גבוה משמעותית (נגיד פי שלושה או ארבעה) מהמחיר של הגעה לבית החולים בתחבורה הציבורית העירונית, נעודד לפחות חלק מהמבקרים הפוטנציאליים להשאיר את הרכב בבית ולהגיע בתחבורה הציבורית.
אם התשלום יהיה אחיד, בין אם החנייה קצרה ובין אם ארוכה, מצוקת החנייה לא תהיה קלה בהרבה. למה? בגלל שאנחנו לא מתמרצים בשום צורה את מי שתפס מקום חנייה לקצר את זמן החנייה שלו. אם אנחנו רוצים לזרז את החונים לצאת כדאי שהתשלום יהיה לפי זמן, ולא זול מדי. אם אנחנו רוצים להיות עוד יותר משוכללים, נוכל לגבות תשלום גבוה עד השעה 16:00 ותשלום נמוך יותר (או אפילו חנייה חינם) אחר כך. בצורה כזו אפשר לווסת את העומס ולעודד מבקרים שלא מאוד חשובה להם השעה להגיע בשעות שבהן החנייה ריקה יותר. אפשר לחשוב על עוד טריקים, אבל דומני שהעיקרון ברור: חנייה חינם איננה בהכרח טובה יותר לבאי בתי החולים.