ביום שישי השבוע מתקיים בתל אביב אירוע "אמנים וארגונים למען זכויות אדם ושלום".
את הפרסום לאירוע ראיתי בדף של 'שוברים שתיקה', ונוטלים בו חלק ארגונים כמו 'שוברים שתיקה', 'בצלם', הקרן החדשה לישראל ורבים מארגוני השמאל הקיצוני. כמו כן נוטלים בו חלק אנשי תרבות ובדרנים כמו גל אוחובסקי, רבקה מיכאלי ואחרים.
למה שהארגונים הללו עושים נחשף הציבור בישראל בעיקר בזכות 'אם תרצו'. זאת באמצעות פעולה מתמדת ושני קמפיינים, על דו"ח גולדסטון וקמפיין השתולים.
לגבי ארגוני השמאל ופועלם הרע אין מה להרחיב. מה שעשה הפוסט של 'אם תרצו' פשוט: הוא חשף את הקשר העמוק והרחב שבין אישים בתרבות ובאקדמיה לבין ארגוני השמאל הקיצוני. על הציבור להכיר את הקשר הזה כשהוא רואה את האישים הללו נלחמים בגסות רוח בשרת התרבות שתובעת שכספי מדינה לא יממנו תרבות אנטי-ישראלית. הפוסט הוא בעיקרו אינפורמטיבי והוא פשוט נכון, והוכחה לכך הוא האירוע שבו פתחתי.
מדוע הפוסט חולל רעש? כמו בדברים רבים ש'אם תרצו' עושים, הם נאבקים במוקדי הכוח של האוליגרכיה. וכשהאוליגרכיה חשה מאוימת היא מגיבה בתוקפנות, ויש לה כלים לחולל רעש.
השאלה אם הייתה כאן הסתה תלויה בשאלה האם ביקורת על השמאל היא הסתה, וכאן האוליגרכיה קובעת דיכוטומיה ברורה: מה שאנחנו מייצגים הוא אידיאל חיובי, ומה שהימין מייצג הוא ההפך הגמור, כוחות האור נגד כוחות החושך, בכל תחום. ביקורת נגדנו היא הסתה בהגדרה.
כך עבר הפוסט של 'אם תרצו' הסטה להסתה. והרי הפוסט הזה הוא כאין וכאפס לעומת קמפיינים שעורך השמאל דבר יום ביומו, ועצם העובדה שאנחנו דנים בכך ברצינות תהומית, במקום לפטור זאת במילת הקוד "חופש הביטוי", היא סימן מדאיג בשבילנו.
אפילו שאלת המדור מטעה וקשורה למסגור שעשה השמאל: זה היה פוסט ולא קמפיין, לא הסתה ולא הוקעה. ואידך זיל גמור.
משה איפרגן
פעיל פוליטי וחבר ליכוד