כנס כינרת השלישי של אגודת חוקרי צבא-חברה נערך בימים רביעי וחמישי בשבוע שעבר.
לא היה מדובר בכנס ימני, רחמנא ליצלן, ובמסגרת הכנס אף הוענק אות הוקרה לכרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, שדעותיה ידועות.
הצימוק של הכנס היה סקר שנערך בציבור בנושא הממשק בין צבא לחברה. הסקר לא הגיע לתודעת הציבור, אולי מפני שתוצאותיו אכזבו את האחראים על זכות הציבור לדעת.
מתברר, לפי הסקר, שהציבור ברובו הגדול עדיין משוכנע שגודל תקציב הביטחון מוצדק נוכח האיומים הניצבים מול מדינת ישראל. נציין שהדיון עסק בגובה התקציב באופן כללי, וכפי שכבר נכתב במדור זה בעבר, הבעיה בדיונים הללו היא ההתמקדות בגודל התקציב במקום בצורת חלוקתו, לדוגמה הנתח העצום שאוכל מטוס ה‑35F. בעניין זה לא מתקיימים דיונים, וצודק השר נפתלי בנט הקובל על שהממשלה ממודרת מדיון בסוגיות אלו.
עוד נושא שעלה בסקר הוא פעילות הארגון 'שוברים שתיקה'. כצפוי, התוצאה היא שרוב הציבור רואה את הארגון כתנועת מחאה פוליטית נגד הממשלה, ולא כארגון שבא לחשוף פשעים שצה"ל מחפה עליהם.
השאלה שאולי מעניינת יותר מכולן, לפחות בשביל הציבור הדתי, היא תופעת ה"הדתה" שכביכול עובר צה"ל. כידוע, כתוצאה ממסע הפחדה מתוקשר, העביר הרמטכ"ל בהסכמת שר הביטחון את תחום התודעה היהודית מהרבנות הצבאית לאכ"א. בניגוד לתדמית שהקמפיין ביקש ליצור, הסקר מגלה שכ‑37 אחוזים סבורים שהתחזקותם של הכוחות הדתיים בצה"ל הוא תהליך מבורך מבחינתו של צה"ל ומבחינת ביטחון המדינה. כ‑30 אחוזים סבורים שמדובר בתהליך טבעי המשקף מגמות כלליות בחברה הישראלית, ורק 20 אחוזים שותפים לזעקת ה"געוואלד" שמדובר בסכנה. אם כן, כלל לא מדובר בהשתלטותה של קבוצת מיעוט על המערכת, אלא בתהליך שזוכה להבנה ואף לגיבוי ציבורי. לכן יש לראות בהחלטת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט קרב שהפסדנו בו, אך לא סוף של המערכה.
השמאל באירופה השקיע יותר בפנייה לדתיים
במפלגת העבודה ממשיכים ליצור כותרות, והשבוע שמענו על יוזמה במפלגה לקרב לשורותיה מתנחלים וחרדים. טוב שנפל להם האסימון. כאשר מפלגה מתחילה מערכת בחירות מתוך ידיעה שהיא איננה קיימת בתוך מגזרים רחבים ומתרחבים, היא נמצאת במינוס. פעם השמאל היה מסוגל לראות את הקול הערבי כמאזן, אבל כאשר הרשימה המשותפת גורפת את הקול הערבי, התוצאה מוכרעת בקרב על המגזר היהודי.
מאמצים של מפלגות שמאל לפנות לציבור הדתי מוכרים בישראל ובעולם כולו. בגרמניה הסוציאל-דמוקרטים התפייסו עם הכנסייה הקתולית, ואף עלו לרגל לאפיפיור תוך שהם מוחקים מהלקסיקון את הגישה המרקסיסטית המסורתית המזלזלת בדת כאופיום של ההמונים. הסוציאליסטים הצרפתים בשנות השבעים פנו במישרין לציבור הקתולי כדי לשבור את נחיתותם מול הימין. אמנם נוכח החילון המואץ באירופה, הכדאיות של מאמצים כאלה פחתה, אך בישראל לעומת זאת מתרחש תהליך דמוגרפי הפוך.
גם בתנועת העבודה נעשו ניסיונות כאלה, כאשר הבולט בהם היה שילוב תנועת מימד ברשימת 'ישראל אחת' של אהוד ברק. אולם אם העבודה רצינית בפנייתה לציבור הדתי והחרדי, היא חייבת להתנהל כפי שפעלו מפלגות השמאל בגרמניה ובצרפת. מי שאמור לעמוד בראש הדיאלוג הם מנהיגי המפלגה ולא ח"כים מהשורה האחורית. אי אפשר לדוגמה להפקיד את הקשרים עם הציבור ביש"ע בידי ח"כ יואל חסון, שערק מהליכוד לקדימה והפך להיות מקורבה של ציפי לבני. זה עושה צחוק מהעבודה, והופך את המחנה הציוני למחנה הציני.
עוד ניצחון כזה וקלינטון אבודה
תוצאות הבחירות המוקדמות ממדינת אייווה, שלב בדרך לבחירות לנשיאות בארצות הברית, כבר מאחורינו, ועמן רשימת המפסידים והמנצחים.
בין המנצחים אפשר למנות כמובן את הסנטור טד קרוז בצד הרפובליקני. קרוז מוכיח את עצמו כמועמד ממוקד שיודע איך לנהל מערכת בחירות. דונאלד טראמפ, שזכה במקום השני, חייב לנצח ביום שלישי הקרוב במדינת ניו המפשייר, כדי להחזיר לעצמו את התנופה שצבר בסקרים. אחרי שזלזלו בסיכוייו, הפרשנים וגם הסקרים אימצו את הקו ההפוך והחלו לראות בו צונאמי בלתי ניתן לעצירה. אלא שכרגע, הצונאמי הזה דומה יותר לסערת השלג שהייתה אמורה לפקוד את ירושלים.
אבל המנצח הגדול של הערב היה דווקא הסנטור מרקו רוביו, מי שהגיע למקום השלישי אחרי קרוז וטראמפ. רוביו כמעט הכפיל את התוצאה שניבאו לו הסקרים, וחשוב מבחינתו - הוא היכה את יריביו העיקריים בשלב זה של המירוץ: מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש, ומושלי אוהיו וניו ג'רזי ג'ון קסיץ' וכריס כריסטי, שהסתפקו באחוזים בודדים. כל אחד מתוך השלישייה הזאת חייב לגלות סימני התאוששות בקרב הבא כדי להמשיך הלאה במירוץ. אם הם ייאלצו לפרוש, חלק הארי של מצביעיהם, ולא פחות חשוב - של המממנים שלהם, יעברו למחנה רוביו.
ובצד הדמוקרטי, אוי למנצחת הילרי קלינטון, שחייבת להיות מודאגת מהתוצאות. מדובר לא רק בתיקו שכפה עליה הסנטור ברני סנדרס, אלא גם בתוצאות המדגם שערך העיתון וול סטריט ז'ורנל. על פי המדגם רוב הנשים אמנם הצביעו לגברת קלינטון, אבל הרוב לא היה מוחץ. חלק מהאסטרטגיה של קלינטון והדמוקרטים הוא יצירת רוב מאסיבי לטובת קלינטון בקרב הנשים, על בסיס נרטיב דומה לזה שהצליח במקרה של אובמה - עושים היסטוריה, והפעם לראשונה בהיסטוריה תגיע אישה לבית הלבן. באיווה, לפחות, האפקט הזה לא התחולל.
הנתון הכי מדאיג מבחינת קלינטון הוא הפילוח על בסיס קבוצות גיל: בקרב בני 30‑44 סנדרס הביס את קלינטון ב‑21 אחוזים (58 לעומת 37), ואילו בקבוצת הגיל 18‑29 הפער היה לא פחות מ‑70 אחוזים (84 לעומת 14). כלומר, קלינטון השיגה את התיקו בזכות יתרון אצל בוחרים מבוגרים יותר. זהו נתון חשוב, היות שהפער שצבר ברק אובמה על יריביו ג'ון מקיין ומיט רומני אצל בוחרים צעירים בבחירות 2008 ו‑2012 תרם משמעותית לניצחונו. על פי תוצאת אייווה קלינטון תתקשה, בלשון המעטה, להעתיק את ההצלחה של אובמה ואולי גם תתקשה להביא מצביעים צעירים לקלפי. היות שלמפלגה הרפובליקנית על פי כל הסקרים יש יתרון בולט אצל מצביעים מבוגרים, קלינטון חייבת להגביר את תמיכתה בקרב הצעירים.