מחר (חמישי) יצוין בבית העלמין סנהדריה שבירושלים מלאת 22 שנים לפטירתו של שמחה הולצברג, מי שזכה לכינוי 'אבי הפצועים' ובמשך שנים רבות ליווה וסעד את פצועי צה"ל הקשים ביותר.
על האירוע ועל דמותו של שמחה הולצברג שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם בנו, אפרים, ומיד בפתח הדברים ביקשנו ממנו לספר כיצד החל הכול, ומסתבר ששניים היו אלה שהובילו את אביו למיזם הסיוע והחסד הגדול שלו – אמו ורבי אריה לוין.
"הכול התחיל בשתי נקודות השקה. אבא נולד בגטו ורשה, אמו חסידת קרלין שקראה לו שמחה כי רצתה שישמח יהודים ואכן זה מה שהוא בחר לעשות. הוא היה אוד מוצל מאש וכל משפחתו נכחדה בשואה. כשהוא הגיע לארץ הוא חיפש אבא פיזי ורוחני והתיידד עם רבי אריה לוין אבי אסירי המחתרות", פותח אפרים הולצברג את סיפורו של אביו.
"באחרית ימיו רבי אריה לוין היה חולה בסרטן ואושפז בהדסה עין כרם. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים ואיתו היו שם עשרות רבות של פצועי צה"ל. אבי סיפר זאת לרבי אריה ורבי אריה אמר לו שהם הצדיקים הקדושים שבזכותם יבוא המשיח, תתמסר לעודד ולשמח אותם. הם עשו שותפות ורבי אריה לוין נתן כסף ואבי נתן כסף והם קנו ממתקים לפצועים. כשרבי אריה לוין ראה את הסוכריות והמסטיקים שיועדו לחיילים הפצועים הוא נישק אותם ובירך 'תצליח, תצליח, תצליח'".
מאז אותו יום במשך 27 שנים המשיך הולצברג לעשות במצוות ביקור חולים ללא הרף. "הוא גם נפטר תוך כדי הטקס לזכר נרצחי אוטובוס הדמים. הא פשוט ישב שם בטקס ובמיתת נשיקה הלך לעולמו. האנשים שהיו שם אפילו לא שמו לב שהוא נפטר".
"הוא נקבר ליד מורו ורבו רבי אריה לוין ובאחרונה הצטרף אליו שכן נוסף, הרב עובדיה יוסף", מספר הולצברג המתבקש לספר על ילדותו בצל אביו המיוחד:
"אבי שלח אותי ללמוד, לבקשת הרב משה צבי נריה זצ"ל, הייתי בישיבת הכותל, היינו מחזור ראשון, מול הכותל הדרומי, שם היה בניין של בית ספר ישן לבנות, שם היה בית הדין של הרב ניסים וישיבת הכותל. אבי חשב מה יהיה במוצאי כיפור כשיגיעו המתפללים ולא יהיה להם אוכל, הוא הביא משאית שתייה ועוגות ומאז נמשך כמעט חמישים שנה המפעל הזה".
"לנעליים שלו אף אחד לא הצליח להיכנס. אני מנסה לעשות אחוז אחד ממה שעשה", אומר הולצברג ומספר סיפור אישי על הקושי של רעייתו במהלך ימי שבע הברכות שלהם להיכנס לסוכתו של אביו שבה ישב אחד מפצועי צה"ל הקשים ביותר, לוחם שבפיצוץ מוקש איבד את שתי עיניו ושתי רגלייו. רעייתו שלא הייתה רגילה למראות קשים ולקולו העבה של הפצוע לא יכולה הייתה להכיל את המראה והוא עצמו, אפרים, פנה לאביו ושאל מדוע להזמין לסוכה אדם במצב שכזה, ובמענה השיב לו אביו, שמחה הולצברג, כי "אם אתה רוצה להזמין אושפיזין תזמין את זה שאף אחד לא מזמין".
"הוא עשה כל דבר במסירות נפש. הוא ינק את זה מאמו שהייתה צדיקה גדולה וממנה למד מהו חסד", אומר הולצברג וממשיך בסיפורו: "היה לו ידיד בשם אבי שנור שפעם בשנה אמר לו שאהיה הנהג שלך מהבוקר ועד הלילה. הם העמיסו את הרכב בשוקולד, ממתקים וסיגריות ועברו בבתי חולים. בשתים עשרה בלילה עצר אבי שנור את הרכב ואמר 'אין לי כוח יותר'.
אבא אמר לו שהוא מצטער אבל הוא שכח שהבטיח לבקר חייל מילואים גוסס שהרופאים אמרו לו שיש לו כמה שעות לחיות. שנור אמר לאבא 'אבל גם אני מת. אין לי כוח', ואבא אמר לו 'לך הביתה. אתה צודק'. בסופו של דבר הוא לא הלך והם נסעו לתל השומר כשבדרך שאל אותו שנור מה כבר ניתן לשמח אדם שנמצא במצב שכזה, שעות ספורות לפני מותו, וכשהם הגיעו מצאו את החייל על ערש דווי, אבא סיפר לו סיפורי חיזוק ואופטימיות והחייל הודה לו ואמר כמה טוב שהוא בא אליו בשעה שבה הוא חושב על מי שידאג למשפחתו אחרי מותו, שעה שאף אחד לא מגיע אליו".
ממשיך הולצברג ומספר: "כשאבי נפטר הגיעו לבית הקברות סנהדריה ראש הממשלה, שרים, רמטכ"לים, רבנים, אנשי דת דרוזים ובדואים שבכו ושלושת אלפים איש. אנשי החברא קדישא של הרבנות הצבאית ושאלו אם אני מוכן לאמירת 'אנא בכוח' בהקפות, מנהג שעושים רק לגברים בירושלים. שאלתי כמה זמן ייקח. אמרו לי שעשר דקות, אמרתי שעשר דקות כפול 3000 איש זה טרחא דציבורא שאבא לא היה רוצה לעשות. הם אמרו לי שלא שואלים אותי כי 'אתה לא מכיר את אבא שלך'.
שאלתי אותם מי היה אבא שלי והם סיפרו לי שב'שלום הגליל' היה חדר שבו מכינים את ההרוגים לקבורה, ומתאמים בין חלקי גופות. אחד מאלופי צה"ל שהגיע לשם ברח מהמקום מזעזוע, אבל אביך הגיע לשם פעם בשבוע עם מעדנים בין שתים עשרה לאחת בלילה עם בקבוק ויסקי ישן, הוציא אותנו מהחדר הזה ואמר לכולם לרחוץ ידיים, לשתות קצת ויסקי ולברך. 'אתם חייבים לשתות קצת כי אם לא תשתו תשתגעו', הוא אמר ואכן היו כמה שאיבדו את שפיותם. מי בעולם כולו חושב על אנשים כמונו שעובדים בשעת לילה מאוחרת במקום נורא כל כך? רק אבא שלך ועכשיו אנחנו חושבים עליו ונעשה את ההקפות למענו".
כאמור, מחר, בשעה שלוש בצהרים יתקיים אירוע האזכרה על קברו של שמחה הולצברג שבו אפרים עמל בימים אלה על השלמת ספר אותו הוא כותב על אביו יחד עם שמחה רז, ובו סיפורים שנאספו על דמותו הייחודית.