אמא.
כמה מטען במילה אחת. עבר, הווה, עתיד, שמחה, כאב, אשמה, תקווה, חלל. את כולם זה פוגש. לכל אדם יש אמא, ולכל אמא יש אמא, שהייתה לה אמא.
יום האם תמיד נשמע לי די טיפשי. כאילו זה אומר שיום אחד מספיק כדי להכיל אותה. אולי בגלל זה מנסים לברוח מהכותרת הזו בשנים האחרונות.
בכל אופן, חשבתי לספר על זה קצת, לרגל האירוע.
אז ככה.
הרגע שבו הבנתי שאני אמא לא קרה מיד.
רק יומיים אחר כך, עוד בבית החולים.
כן זה נשמע מוזר.
סחבת, כאבת, ילדת, הנקת, חיתלת.
לא הבנת?
לא.
בהתחלה זה רק הרגיש לי כמו בייביסיטר ארוך במיוחד.
עד הרגע ההוא, שאני זוכרת את עצמי מתבוננת בעריסה ואומרת לעצמי חצי בצחוק..נו, זה נחמד והכל, אבל אני כבר עייפה..מתי אמא שלה תבוא?
ואז ההבנה הזו חלחלה אלי פתאום והקפיאה אותי. אני אמא שלה. היא לא הולכת לשום מקום, היא תלויה בי ל ג מ ר י.
ונתקפתי פחד נורא.
מי הרשה לך? שאלתי את עצמי. איזה חוסר אחריות, איך אישרו לי כזה דבר?
על כל דבר שעשיתי עד כה בחיים נדרשתי לעבור איזושהי הכנה, למידה, סימולציה, מבחן, טסט, תעודה, תואר. החל ממה לומר כשאני קמה בבוקר ומאיזה כיוון להחזיק את העיפרון וכלה באיך לנהוג בכביש, איך ללמד ואיך להגיב ברעידת אדמה.
ולדבר הכי נשגב, הכי קרוב לבריאה ממש, להביא חיים לעולם, להשגיח ולטפח אותם, לקחת אחריות על איזה אדם יצא מהם--
לזה אין איזו תעודה? אין איזו חותמת? איך כולכם מחייכים אלי בכזו שלווה?
אך כנראה שהאמון המוחלט הזה מוליד גם נאמנות גדולה.
נכון, האימהות הבסיסית, האהבה לתינוק, הגישה אליו, זה בא כמו פלא באופן טבעי. אבל מעבר, מה עושים?
כמו כל דבר, זו למידה.
וילד ראשון זה חוסר ביטחון מוחלט.
אז התחלתי לקרוא. המון. הלוחשת לתינוקות, הלוחשת לפעוטות, אימהות משובשת, הרגלי שינה, הנקה, לידה טבעית, תזונה נכונה, שלבי התפתחות, פסיכולוגיה, כל מה שבא ליד.. חישבתי שעות, האכלתי כך או אחרת, תנוחה כזו לגזים והנה, והבכי הזה מראה שהיא פשוט עייפה, וזה בכי של רעב, והיא צריכה לישון כך וכך שעות, רופא אחות משקל יועצת הנקה כן מוצץ לא מוצץ, סיליקון, בספוניאל A, לשאוב או לא, בקבוק או לא.
ובבת אחת כל העולם שלך מתהפך.
עד לפני חודשיים היית בסך הכל בחורה, שדי מרוכזת בעצמה. לימודים, זוגיות, חברות, תחביבים. וחודשיים אחר כך את משהו אחר לגמרי. מרחק שנות אור ממה שהיית.
ומה שיפה בכל זה, זה שדווקא כשאת בשיא הנתינה, בשיא ההתמסרות, כאילו הכי רחוקה מעצמך, את מרגישה הכי חופשיה ומשוחררת בעולם. חופשיה מכל מסגרת, מכל מחוייבות. כאילו בא איזה וואקום ושאב את כל מה שדמיינת או רצית או חשבת שמעניין אותך, הכל נעלם אל מול דבר אחד גדול ונפלא,
מהות הכל.
הדבר הזעיר הזה
עם הרגליים הדקיקות והפה הקטנטן
עם הלשון שמגששת, והידיים שלא מוצאות מנוחה.
זה הדבר.
ואין עוד מלבדו.
פלא שרק אמא יכולה להבין.
הלמידה כמובן ממשיכה ומתעמקת ככל שהם גדלים. עוברת מפרטים טכניים למהותיים יותר.
וגם משהו בך מתרחב, ופתאום מכיל את כל מה שנשכח וחזר, וגם את כל היש החדש, ואף נותר בך מקום לעוד רצון אימהי, שלא שבע לעולם.
עד היום אני נשאלת, אם זה לא קשה, ארבעה ילדים, צעירה...אני רואה את הרחמים מביטים בי וצוחקת.
אימהות היא דבר מרפא ומעצב.
אני מודה לה׳ שלא נכנסתי לאימהות ממרום הגיל והנסיון, כי היא עיצבה אותי כשעוד היה קל לשנות. זה הכריח אותי לעבוד על עצמי, זה גילה בי כוחות ועוצמות שלא הכרתי.
נשים אומרות לי ״יפה שאת מצליחה לשלב את השירה עם הילדים והמשפחה״.
על מה אתן מדברות?
הכתיבה, השירה, היצירה, הכל נובע משם.
זה לא למרות, זה בזכות.
זו הקרקע הכי פוריה ליצור ממנה.
כמה דקויות של רגש, עולמות של מורכבות, המתנה, אהבה, תבונה והכלה.
הכל משם.
אז למה בתרבות ובמדיה אימהות מוצגת כדבר מתיש, יבש, מחניק? בעיניי, הכל מתחיל בגישה.
זה לא שאני לא כועסת לפעמים או קצרת רוח, וזה לא שאני רק אמא ותו לא.
אבל גם בימים הכי קשים, הם הולכים לישון וכל רגשות האהבה החמלה והגעגוע צפים ועולים. הצעדים הראשונים, הפנינים החדשות, העיניים התמימות.
כל אלו מזכירים לך מה הם באמת עבורך.
ולא רק מה את עבורם.
הם אי של שפיות, של תום, של חמלה.
הם חופש מוחלט להיות את.
כן, נשים היום חיות בתוך ים של ציפיות. קריירה מצליחה, אידאלים וערכים, משפחה מלוכדת, פרנסה ברווח, חינוך מצליח, בית נקי ועדכני, זוגיות מושלמת, מאסטר שף, שיק, גיזרה. והכל, כאן ועכשיו.
אבל בתוך כל הקליפה הנוצצת הזו מתגורר מן דבר כזה קלאמזי, עם שיניים חסרות, חסר כל מודעות עצמית, שלא ממהר לשום מקום, ועם זאת, שמח להפליא, אוהב ואהוב. והוא מזכיר לך שאת חסרה, ושאת לא מושלמת. פוגש אותך בסדקים, ולוחץ. כי זה בסדר. רק תאהבי את זה ככה. ואותו את גם צריכה לאהוב כמו שהוא. עם הבכי והנזלת. ככה.
ואין יותר משחרר מזה.
הילד שלך נותן לך מתנה.
הוא מוציא אותך מהשעבוד הזה.
מוביל אותך לחירות אחרת. לא חירות מזוייפת של להיות גם וגם וגם, אבל מגמגמת.
אלא החירות להיות ולהכיל את הגם, את החסר הזה שעומד מולי, שהוא אני.
ולשחק איתו, ולצחוק איתו, ולאהוב אותו. ולהיות פשוט שמחה.
שמחה בלהיות את.
וזו המתנה הגדולה ביותר בעולם.
