'בולדוזר',
תיאטרון אספקלריא,
במאי: חגי לובר,
כתיבה: מוריה חסין וחגי לובר
שעה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, יועציו הקרובים של אריאל שרון מתכוננים באולפן מאולתר לנאום מכריע של ראש הממשלה.
במקביל, בבית משפחת אלון שבגוש קטיף לא מתכוננים לפינוי, והחיים נמשכים במתכונתכם הרגילה, למראית עין.
שתי הסצנות נשזרות זו בזו: מצד אחד התכנון הקר, האסטרטגי, המנוהל בידי איש שיווק מקצועי שמשחק בדמויות הפוליטיות כבמריונטות. ומצד שני, המשפחה הקרועה, הכאובה, שמנסה בדרכים על-אנושיות להמשיך בחייה השגרתיים: להאמין, לשתול פטרוזיליה, להמשיך לנשום.
ובתווך נמצאים האנשים הפשוטים, העם, שנדרשים לכאורה להכריע בסוגיה הלא פשוטה הזאת. האם ברצונם להתנתק או להתחבר? להכות שורשים או למחוק את העבר ולברוא יש מאין עתיד חדש?
ההצגה החדשה של תיאטרון אספקלריא מעניינת, ומחדדת לעיני הצופים נקודת הסתכלות שונה לגבי מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים בתוכנית ההתנתקות: למי היה האינטרס שהיא תצא לפועל, ומאיזו סיבה.
בסצנות השונות משולבים קטעי הומור שמפיגים את המתח ובד בבד מחדדים את האבסורד. רבים מהטקסטים הם דו-משמעיים, מה שמחדד את האמירה שההצגה מעלה.
אבל ההצגה היא גם מאוד סטריאוטיפית, מתוך כוונת תחילה, אני מניחה. אלא שמרוב שכל מחנה מצויר כל כך חזק בצבע שלו, התפספסה קצת תחושת התסכול שהטקסט ניסה להציף. חלק מהדמויות עושות עבודה מצוינת, אך מקוטלגות מדי תחת הטייטל של "האיש הרע" ו"האיש הטוב", מה שמונע מהן להגיע לנקודות שיא ולגעת בצופים בפן הרגשי.
ההתרחשות על הבמה נמתחת לקצוות חדשים כשהאנשים הפשוטים הם אלו שנדרשים לבצע בשטח את ההחלטה שהתקבלה בדרגים העליונים. באיזה צד הם יבחרו? האם בכוחו של העם לעצור את הבולדוזר?