עילאי ומתנשא ומטריד

משה איבגי, לכאורה, הוא רק דוגמה פתטית ולא מתוחכמת לתעשיית החטאים המתקיימת במקצוע שלו.

אבי סגל , ב' באדר תשע"ו

ממשיך לחיות בסרט. איבגי השבוע
ממשיך לחיות בסרט. איבגי השבוע
צילום: פלאש 90

לא יצא לי לשמוע את כל נאומי הזיכרון על אורי אורבך ז"ל במלאות שנה לפטירתו, אבל אופתע לטובה אם לפחות באחד הנאומים הוזכרה אחת ההברקות שלו, משפט משועשע שנהג לומר ולכתוב בהזדמנויות שונות.

"בנפול אויבך אל תשמח", ציין אורבך, "זו העבירה החביבה עליי". אמירה קלילה שבתוכה חבויה אמת אנושית מורכבת על טבע האדם. לא, אין סיכוי שמישהו בחר לצטט דווקא את המשפט הזה, הא?

השמחה לאיד, שאליה מתייחס אותו פסוק במשלי, הייתה בוודאי חלק מהגורמים לעליצות בימין בעקבות פרשת משה איבגי. עדיין לא ברור לאן אם בכלל תתפתח הפרשה הזאת, שבה נטען כי השחקן הטריד נשים שעבדו איתו, אבל השמחה כבר כאן. בעוד חלקים בעם מחשיבים את האיש לגיבור תרבות ולקונצנזוס לאומי, בעיני רבים אחרים הוא הפך לדמות בלתי נסבלת של מטיף בשער, קוטר מקצועי שמייבב על הידרדרות המדינה ועריצות השלטון, וכמובן מברבר על סתימת פיות בלי לסתום את הפה לדקה. אז מה הפלא שיש בתוכנו שביעות רצון מהעדויות נגד השחקן, שאולי יגרמו לו – לשם שינוי – לשמור על זכות השתיקה?

אבל השמחה אינה רק שמחה לאיד, והנושא הוא לאו דווקא איבגי. טענות הנשים נגד האיש, כמו גם התגובות המביכות של כמה מעמיתיו למקצוע, מפריכות פעם נוספת את אחת מצורות החשיבה המרכזיות בקרב האליטה של השמאל הישראלי: שמדובר בתת-העם הנבחר, בקבוצה סגורה ונפרדת של אנשים עילאיים שיש להאזין לכל גיהוק שיוצא מפיהם. פרשת איבגי מעמידה מראה מול אותן קבוצות סגורות – מאנשי משפט דרך עמותות שמאל קיצוניות ועד גיבורי תרבות – שחבריהן מאמינים באמת ובתמים שהמדינה זה הם והם זה המדינה.

מי שהיה לאחרונה בכנס העמותה למשפט ציבורי בהשתתפות שופטי העליון, או בכנס 'שוברים שתיקה', יודע לספר על הסרט שבו חיים כמה מהדוברים הראשיים. ישנם באליטות השמאל אנשים שלא נפתחו ולא התעדכנו במשך עשרות שנים, אנשים שעדיין חיים בבועה של עצמם ורואים בעצמם שומרי סף של החוק והמוסר כנגד השלטון הנבחר והציבור הנבער. גם אנשי התרבות, כפי שיכולנו לראות בכנסים ובעצומות שלהם, סובלים מאותה לקות תפיסתית. הם פשוט לא מסוגלים לראות מטר מעבר לאף התרבותי והמפואר של עצמם.

למרבה הצער, התקשורת היא חלק נכבד מהבעיה. היא זאת שהופכת שחקנים להוגי דעות ואמני פלסטיקה לאמני פוליטיקה. פעם האזנתי לשיחה בין אנשי טלוויזיה שעסקה באחד השחקנים היותר מוכרים בארץ. "הוא שחקן כל כך טוב", אמר אחד מהם, "כי אין לו אישיות משל עצמו ולכן הוא מסוגל לקפוץ בקלות לתוך אישיות של דמות אחרת". אולי. אבל ישנם גם שחקנים שסובלים מאישיות-יתר, טיפוסים דומיננטיים ונרקיסיסטיים ואפילו אלימים כלפי עמיתיהם ובעיקר עמיתותיהם למקצוע. כך או כך, אלה לא אנשי רוח נעלים ומורמים מעם, ולרוב גם הראיונות שלהם בתקשורת מוכיחים את צרות אופקיהם ורדידות מחשבותיהם. סליחה על הדמגוגיה, אבל איפה איבגי ואיפה אורי אורבך ז"ל.

תעשיית החטאים

כל הדברים הללו יישארו נכונים גם אם יתברר שלא כצעקתה, שהטענות נגד איבגי היו מוגזמות ושנעשה לו עוול בעצם הפנייה למחוזות השיימינג. במקרה כזה, שמחתנו המגונה אולי תיפגם מעט, אבל בוודאי לא תהפוך את מגדל השן של עולם התרבות למוגן יותר. כבר עכשיו אנחנו מדווחים על "גורמים בענף הקולנוע" שמדברים על כך ש"בתעשייה זה לא סוד". וואלה? ומה בדיוק עשיתם עם הידיעה הזאת מלבד לפטר עובדות שלא הלכו בתלם? מה עשתה סביבתו של דודו טופז כשהשתולל בטלוויזיה ומחוצה לה, עוד לפני פרשת התקיפות שבגללן נעצר? מה עושים כיום במערכות תקשורת אחרות כדי להיאבק בהטרדות נשים שקיימות שם, לפי מקורות זרים?

איבגי, לכאורה, הוא רק דוגמה פתטית ולא מתוחכמת לתעשיית החטאים המתקיימת במקצוע שלו, תעשייה בתוך תעשייה. אלה לא רק חטאים שבמעשה, אלא גם חטאים שבשתיקה, באווירה ובהכחשה העצמית. אלה חטאים מתחום עשרת הדיברות, מעבודת אלילים ועד ניאוף וחמדנות וגניבת נפשות. חטאים של מעמדות, של שווים יותר ושווים פחות, של חוסר אנושיות – לעתים ביחס הפוך לרוממות המוסר בגרונם הניחר של הדוברים הבכירים. חבל שאי אפשר באמת לסתום להם קצת את הפה.

שעטנז בשינוי

במוצאי השבת שעברה, במתחם 'גולה' בפתח תקווה, התקיימה הבכורה של 'בשינוי', מופע קומי-סאטירי חדש של נעם יעקבסון ('לאטמה') וגדי ויסברט ('קלבת שבת'). שני השחקנים המוכשרים, שלפני כן שיתפו פעולה ברדיו גלי ישראל, יצרו מופע של שילובים וחיבורים: סאטירה מגזרית לצד סאטירה פוליטית, ומערכונים ושירים לצד קטעי מונולוג ואינטראקציה עם קהל. לא נפקד גם מקומן של הדמויות מ'לאטמה', ובסך הכול מדובר בשעטנז כשר ומהנה של סגנונות ותכנים.

למרות שלל בעיות טכניות בערב הבכורה (מה יהיה הסוף, 'גולה'?) הצליחו ויסברט ויעקבסון להעביר מופע שנון ומצחיק מאוד על ריקודי חתונה, גוי של שבת, מצעד צבאי פלשתיני ומילון מונחים שמאלני. פה ושם אפשר עדיין ללטש חלקים בטקסט הכתוב וגם בביצוע, אבל בשורה התחתונה מומלץ בחום, ולא רק בשינוי.