ריבלין בכנס ירושלים
ריבלין בכנס ירושליםצילום: ישראל ברדוגו

דורות רבים חלמו במשך אלפי שנים על השיבה לארץ, ודווקא אנו התברכנו וזכינו להיות דור התחייה. זכינו לקחת חלק בקוממיות הממלכתית של העם היהודי, היא מדינת ישראל.

אין ספק שדורנו נאלץ לעמוד על נפשו פעמים רבות מספור. השיבה לנחלת אבותינו, וההקמה של מדינת ישראל, אינן מתקבלות בעין טובה על ידי אויבינו.

הכאוס בעולם הערבי, גלי הצונאמי שמצית ארגון דאעש, לצד הסרת הסנקציות מעל איראן ששבה ומאיימת לפגוע בישראל, הרסו את הסיכויים להרחבת מעגל השלום במציאות הנוכחית.

ההנחה, שבתנאים אלה תוכל ישראל להגיע לשלום עם הפלשתינים באמצעות משא ומתן עם ראש הרשות, שחמאס חותר תחתיו ללא הרף, נראית כמעט בלתי אפשרית.

לא לנצח נחיה על חרבנו, אבל לנצח נצטרך לחיות עם חרבנו, ועלינו להיות נכונים ומוכנים להגן על המפעל הציוני ועל ארץ ישראל.

קו העימות במדינת ישראל חוצה גבולות. בחודשים האחרונים ביקרתי פעמים רבות, ביישובי יהודה שומרון והבקעה, אך לצערי הרב רוב הביקורים לא היו מסוג האירועים המשמחים והחגיגיים.

הגעתי לנחם משפחות בשעת אבלן הקשה. פגשתי משפחות מופלאות. משפחות אצילות ואציליות. משפחות שהן כל הטוב שבארץ הזאת. מתיישבים שבאו לבנות את ארץ ישראל, לטפח אותה מתוך אמונה שהארץ הזאת, "ארץ צבי" כלשון חכמינו, יש לה את היכולת להכיל לבבות רבים.

בבית משפחת קריגמן בשדמות מחולה פגשתי את הוריה, אחיה ואחיותיה של שלומית זכרה לברכה, והתוודעתי לרעיונות היצירתיים שלה, לאהבת הספר והסיפור. בבית משפחת מאיר אמר לי נתן, בעלה של דפנה הי"ד, ואני מצטט: "את השונה אנחנו יודעים ומכירים, די לנו בזה. הפתרון האמיתי הוא באהבה. אני מדבר עם הילדים שלי ערב ערב ולא שמעתי מהם מילה של שנאה..."

הקולות היפים האלה לא היו הקולות היחידים ששמעתי. שמעתי גם דאגה, כעס, עלבון, תחושת פחד וחוסר ביטחון. התחושה הזאת קיימת בירושלים וביישובי קו העימות בדרום, אך היא חזקה ומוחשית במיוחד ביישובי יהודה ושומרון, אשר מתמודדים בגבורה עם אלפי אירועי טרור ופח"ע כמעט כל שבוע.

הטרור הוא טקטיקה. טקטיקה של הפחדה. טקטיקה של איום והריגה. שורש הטרור הוא האיבה הנוראית שאויבינו רוחשים לנו. איבה שהיא בין היתר תוצאה של הסתה איומה, שמתקיימת גם ברשות הפלשתינית.

בוודאי שאנחנו חייבים למגר את הטרור, אך אל לנו לשכוח את האיבה שאותה קשה מאוד למגר. רק קיצה של זו יביא לסיומו של זה.

אני יודע שחיילי צה"ל ומפקדיו מדירים שינה מעיניהם, בוחנים כל תרחיש ותפיסותיהן אינן מקובעות ואינן מאובנות. צה"ל לא מוגבל. ידיו אינן כבולות והוא נחוש לנצח את המערכה.

אנחנו נאבקים, על עצמאותנו כעם, על זכותנו המוסרית על ארץ אבותינו, ואסור שנקל ראש בעוצמת המערכה ובסכנותיה. אני סבור שבכדי לעמוד בלחצים על מדינת ישראל להשמיע אמירות ברורות, הנובעות מעמדה ערכית ומוסרית כמו גם ביטחונית ומציאותית.

חמושים בחיל וברוח, בצדק ובכוח, אני משוכנע כי ננצח את המערכה, זו המדינית וזו הצבאית.

לפני כמעט עשור נפל דבר בישראל כאשר הדממה, או מוטב לומר ההשתקה, נכפתה על ערוץ 7. עניינים פרוצדורליים, שכבודם במקומם מונח, פגעו אז בשיח הדמוקרטי במדינת ישראל.

אמנם מעז יצא מתוק. קבוצת 'בשבע' המציאה עצמה מחדש כפלטפורמה עיתונאית ואינטרנטית מצליחה, והלחץ הוביל לפתיחה מאסיבית של ערוצי שידור נוספים. אך היו כמה שנים קריטיות, שבהן קולו של מגזר שלם הושתק.

הייתי משוכנע אז, ואני משוכנע גם היום, שסגירת אמצעי תקשורת בלי תחליף הולם רעה למדינת ישראל. אסור לנו לאפשר זאת. השמאל חייב להקשיב לימין, הימין חייב להקשיב לשמאל. זו הדרך היחידה שבה נוכל לנהל מדינה.

התוכנית 'המילה האחרונה׳ שזכתה בפרס ירושלים הייתה במשך שנים רבות דוגמה של השיח המפרה הזה, ומבחינה זו היא ראויה לפרס המוענק לה.

אני רוצה לברך את הרב זלמן מלמד, את אשתו הרבנית, את ידידי כצל'ה, על האימפריה התקשורתית שהם הקימו. אימפריה שהצמיחה קול תקשורתי אחר, רענן, אמיץ ונאמן לערכיו. אני מקווה שהקול הזה ימשיך ויישמע, בערי יהודה ושומרון, בחוצות ירושלים ואף מעבר לה.