(לחלק א' של הסיפור לחצו כאן).
תקציר: ירדה השבת אל בקעת גינוסר וגם אל עמאן מקבילתה, השמש שוקעת אט אט ואני מביטה בצער במסוע הריק של המזוודות ואומרת לעצמי בציניות: "אחלה קבלת שבת סידרת לעצמך יערי". והמחשבות על ארץ ישראל, ושכולם הולכים עכשיו לבית כנסת, ורק אני תקועה פה, מחכה נואשות למזוודה שלי... (עכשיו לבכות).
חלק ב'
טוב, האיש של ה-royal Jordanian מסביר לי שהמשרדים של Etihad נמצאים למעלה, אבל שאין לי סיכוי להגיע אליהם אם אין לי טיסה עכשיו, כי למעלה זה רק טיסות יוצאות. הסברתי לו שהייתה אמורה להיות לי טיסה מעמאן לישראל, אבל בגלל שחיכינו ל-25 חבר'ה האלה... אז לא קניתי אותה.
בקיצור, מרגע לרגע הרגשתי אבודה כי הבנתי שאין מצב לדבר עם מישהו מהחברה כדי שיסדרו לי מקום לישון על חשבונם, ולי אין קצה של חוט איך להתחיל לחפש פה גסטהאוס חביב. מה גם שיש לי בדיוק כסף עבור מונית מעמאן לישראל, לא יותר. בקיצור, הזמן נוקף והלב גם.
נותר לי רק לנסות את האופציה האחרונה...
לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לנציג של ה-r.j:
"סלח לי, עד מתי אתם פתוחים"?
"אנחנו פתוחים 24/7", הם אמרו לי שם.
טוב, אמרתי לעצמי, בכל מקרה אני יכולה להתלונן אצלם אח"כ גם אם התכסיס שלי לא יעבוד. עליתי למעלה לקומה השניה (שכבר הכרתי מהדרך הלוך), ולשומר ששאל אותי לאן אני טסה אמרתי לו שאני רק רוצה להתלונן במשרדים של Etihad שהתיק שלי לא הגיע (כלומר זה היה ה"קייס" שלי לעלות למעלה גם בלי טיסה). "turn left", הוא עונה לי בלי למצמץ. פניתי שמאלה אבל את המשרדים של החברה – לא מצאתי. אני פונה לאיזה איש צוות אחר שאני רואה, והוא אמר לי שetihad סיימו את כל הטיסות שלהם להיום, וכל אנשי-הצוות שלהם כבר הלכו הביתה.
מממ... מה אני עושה?? אבדו כל התקוות!!
אבל – רווח והצלה עמדו ליהודים ממקום אחר, ואני הגעתי למלכות.
אחרי כמה שניות הוא מצביע על מישהי ואומר לי: "הנה, היא עובדת עם Etihad". הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מוּכּרת לי מהטיסה הראשונה.
"הי", באתי אליה בחביבות והמשכתי, I remember you from the first flight"" (הייתי חייבת להיות הכי נחמדה שאפשר). "All the day I just cried", אמרתי סופסוף בלי דמעות כי כבר לא היה לי כח לבכות, פשוט הייתי מותשת. טוב, לא היה טעם להסתיר את זה שאני יהודיה, וגם לה הסברתי מה זה שבת וכו' וכו'. "גם אם אסע עכשיו למעבר הגבול", אמרתי לה, "אין לי סיכוי להגיע לישראל, כי מעבר הגבול נסגר ב-19:00 וזה שעתיים נסיעה מפה, משדה התעופה. גם מחר אני לא אוכל להגיע לשם כי גם מחר הוא נסגר ב-7 ואסור לי לנסוע עד מחר בערב".
היא שמעה את מה שיש לי להגיד ואמרה לי שהיא תדבר עם המנהל שלה. "שבי פה 5 דקות", היא אמרה. החמש דקות התארכו ליותר, אבל בינתיים השלמתי שעות שינה על הספסל, כלומר פשוט ניקרתי מרב שפיכוּת.
טוב!.
היא חוזרת עם המנהל שלה ומודיעה לי שאני זוכה כעת לשני לילות במלון של ה-airport!.
"but no money", אני אומרת לה בלחץ.
"לא לא, זה ע"ח החברה".
אני נושמת לרווחה, מודה לה', ויורדת איתם למטה כדי להתלונן על התיק (במשרדים של ה-r.j...). הם מצביעים על המונית בחוץ שתיקח אותי למלון, ואני שואלת אותם אם זה קרוב ובר הליכה, כדי למנוע חילול שבת. אחרי שניה קלטתי שזה "קצת" פיקוח נפש, אז ויתרתי.
טוב, התלוננתי עם מספר התיק שלי (חששתי בהתחלה שאצטרך לחתום אך רק הנציג שלהם כתב, מזל), ופניתי לי אל המונית לעבר המלון. לנהג שהסיע אותי אמרתי שאני מ-germany.
"good", הוא אומר לי.
"נכון", אני מהנהנת ורק מתה כבר להגיע למלון.
וכשהגעתי – כל הדלתות נפתחו בפניי.
"ארוחת הבוקר היא בשעה הזאת והזאת, ארוחת צהריים, ארוחת ערב"... פשוט הרגשתי כמו מלכה!! "רק בואי תמלאי את הפרטים שלך", הם מגישים לי טופס למילוי.
"סורי, אני לא יכולה לכתוב עכשיו", אני מסבירה להם. ושוב – הנאומים על שבת. אני מגישה להם את הדרכון שלי והפקיד החביב מצלם אותו ומתחיל להשלים את הפרטים בעטו, צדיקים מלאכתם נעשית ע"י אחרים. "טוב, רק תחתמי פה", הוא מבקש ממני לבסוף. "אני לא יכולה!", אני מסבירה לו. "אני יודע ששבת הוא היום החשוב שלכם, אבל לא לחתום? מה כן אתם יכולים לעשות ביום הזה?". טוב, הוא נאלץ לחכות עד מוצ"ש כדי לזכות בחתימה ממני.
טוב, אני עולה לחדרי והערבי התורן פותח לי את הדלת עם הכרטיס האלקטרוני. לעיניי נגלה חדר מלכים, 2 מיטות לתפארה, בדיוק מה שהייתי זקוקה לו אחרי היומיים האלה בשדות התעופה. עשיתי מקלחת מהבילה סופסוף, ואח"כ... אח"כ הייתי צריכה ללבוש את אותם הבגדים שבאתי איתם, כי כל הבגדים בתיק הגדול. כאילו – מה הועילו חכמים בתקנתם? מה הועילה המקלחת הזאת חוץ מקצת שפיות? טוב, מה לעשות. 4 ימים הייתי עם אותם הבגדים. נראה לי שיצאתי ידי חובת כל הדעות בעניין תשעת הימים.
22:00 בלילה:
אני יורדת למטה בחגיגיות ומבקשת להתקשר הביתה. הם מבררים אם יש לי 3 דק' להתקשר על חשבון החבר'ה, ושוב – אור ירוק. סבבה, הערבי מקיש את המספר שאמרתי לו (אפילו בלי שביקשתי!), ותולי אחותי – שמונתה להיות הגוי של שבת - עונה לי. כשאני מספרת לה שהסתדרתי ושאני במלון של ה-airport על-חשבון החברה היא מודיעה לי ש"לאט לאט הצבע חוזר לפנים של אבא".... חיללתי שבת לצערי, אך זה היה פיקוח נפש להתקשר, כך מתברר.
בקיצור, עברה עליי שבת חביבה, ישנתי הרבה, נחתי, השתעשעתי, פשוט זה היה – בית הבראה, גם אחרי הודו וגם אחרי הסיפור עם הטיסות.
מה שכן – כמה אנקדוטות חביבות:
* "Sorry, where is the stairs here"?, אני שואלת את הערבי התורן.
"מדרגות? למה לך מדרגות, יש מעלית", הוא עונה לי.
"No, but my body is weak because of the flights"
(מה שלא כ"כ היה שקר. הגוף שלי היה מנוון בגלל הטיסות).
* אמ.. אני נכנסת לחדר אוכל. 1000 סוגים של תבשילים, ספגטי פנה שוחה ברוטב שמנת פטריות ולידו רוסטביף מצוי מעורר תיאבון. אני בולעת את הרוק וממשיכה לעבר סלסלת הלחמים, ולוקחת שני לחמים לעשות עליהם קידוש. טוב, נטילת ידיים. "אני רק רוצה לשטוף ידיים לפני", אני מסבירה למלצרים החביבים שכרכרו סביבי. "יש בשירותים", אומר לי אחד מהם ומוליך אותי לעבר השירותים שנמצאים במרחק ק"מ מחדר האוכל. אני נכנסת ו...אופס! הברזים חשמליים! איך לא חשבתי על זה? איך הם לא חשבו על זה? עוד יותר שאלה.
לא אספר לכם איך נטלתי בסוף, רק אומר שמצאתי פיתרון יצירתי למדיי.
* בשבת בבוקר – הם לא הפסיקו להתקשר אליי!! כאילו – אתם לא מבינים שאסור לי לענות לכם?? זה שהתקשרתי אתמול זה ממש בדיעבד חבר'ה, אל תקחו אותי קשה. זה היה פשוט סיוט כל פעם שהם התקשרו, אז הייתי יורדת לקבלה לברר מה הם רצו ("הכל בסדר? יש לך שמפו??". פשוט מטרידים. יד לאחים וזה...).
זהו, ביום ראשון אני לוקחת מונית למעבר הגבול עם התיק בידי, וכשהנהג מצביע לעבר ההרים הרחוקים ואומר לי: "הנה, זאת ישראל", הגרון שלי נחנק מדמעות ואני מוחה אותן מהר, שלא יראה שאני מתרגשת. בדרך מבית שאן לירושלים אני שומעת את השיר של אריק איינשטיין: "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל. למה זה אני עצוב כל כך, ארץ ישראל"...
אז – תודה למשפחתי היקרה על הדאגה (גם אם זה היה too much לפעמים)... תודה לאמא שקיבלה רבע ש שבת מוקדם לכפר על עוונותיי, ותודה לקב"ה, שבפעם השניה (או השלישית) מלמד אותי ש"אתם חשבתם... רעה, אלוהים חשבה לטובה". ב"ה, בלי התיק שלי שנתקע באבו-דאבי לא הייתי זוכה לשני לילות בבית הבראה ע"ח הערבים ומי יודע איפה הייתי מוצאת לי לשבות אחרי הבלאגן הגדול שהיה לי באותם יומיים מתישים.
ושנדע להעריך! גם כשיש!