אחת ההתמודדויות המורכבות בזירת ההסברה הישראלית היא ההתמודדות עם כתבים זרים ואופן הסיקור שלהם את המציאות בישראל. בשבוע שעבר התקיים בכנסת דיון מיוחד על הסוגיה הזו וביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הפרופ' יואל כהן, מומחה לכתבים זרים איש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת אריאל, על הסוגיה.
כבר בראשית דבריו מפתיע פרופ' כהן כאשר הוא סבור כי למעט מקרים ממוקדים לא נכון לקבוע שכל דיווחי הכתבים הזרים או מרביתם יוצרים לישראל תדמית שלילית. בדבריו הוא מזכיר כדוגמא שלילית מובהקת את הסיקור בCBS של רצח לוחמת מג"ב הדר כהן ז"ל בסמוך לשער שכם, אז תואר האירוע בכותרת הדיווח כהרג שביצעה ישראל בשלושה פלשתינים. לטעמו של פרופ' כהן סיקור מסוג זה אינו אופייני ויש לזכור כי נאמנותם של הכתבים הזרים היא לקוראי כלי התקשורת שלהם.
לדבריו הכתבים הזרים מקפידים על סטנדרטים מקצועיים החשובים לבעלי כלי התקשורת ולעורכים שכן להם חשוב שקוראיהם יהיו מרוצים מהמוצר שהם מפיקים.
בהמשך השיחה עמו התמקד פרופ' כהן בשאלת יחסה של ישראל למעמד הכתבים הזרים הפועלים בה, ומסתבר שסוגיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. "מעמדם של כתב זרים במשטרים דמוקרטיים אינו ברור. לישראל, כמדינה דמוקרטית, יש מחויבות מול העיתונות הישראלית והקהל הישראלי, לעדכן אותו בקשר למה שמתרחש.
''כך גם בארה"ב, יש למשטר האמריקאי חובה לעדכן את הציבור האמריקאי. השאלה היא עד כמה יש חובה לעדכן כתבים זרים, ועד כמה יש או אין חובה, או אולי אינטרס, לאפשר לכתבים זרים להגיע לכאן".
"השאלות באות לידי ביטוי בעיקר כשיש מלחמה והמדינה מחליטה לסגור את השטח בפני התקשורת - האם מותר לסגור את השטח, לא רק עבור התקשורת המקומית, אלא גם עבור התקשורת הבינלאומית? או שאין זכות אוטומאטית לכתבים זרים לדרוש לקבל זכויות?".
בהקשר זה חוזר פרופ' כהן לתקדים הנסיגה מימית, אז דרשו צה"ל והממשלה למנוע סיקור ישראלי וזר של אירועי הנסיגה. הכתבים הישראליים ואחרים גם הזרים פנו לבג"ץ בדרישה לאפשר להם כניסה לאזור על מנת לסקר את הנסיגה. "ההחלטה של בג"ץ לאפשר לכתבים הזרים לסקר את הנסיגה מלמדת שבית המשפט העליון סבור שנוכחות כתבים זרים היא לא רק אינטרס הסברתי, אלא שיש להם גם זכויות. אמנם לא מחויב המציאות שמה שהוחלט על ידי בג"ץ בשנת 82' אמור לחייב כל מקרה, אבל זה מעלה את שאלת מעמדם של הכתבים הזרים".
"כתב זר שמגיע לישראל לא חייב לקבל אישור עבודה. הוא יכול להיכנס, ואם הוא רוצה לקבל תעודה מלע"מ האחראית על הקשר מול הכתבים הזרים, ובכך יתאפשר לו להיכנס לשטחים בעייתים, למסיבות עיתונאים וכו', אבל בניגוד למדינות אחרות, עיתונאי שמבקש לעבוד בארץ לתקופה מסוימת, כמה ימים או כמה חודשים, אינו צריך אישור מיוחד באופן עקרוני. הוא יכול לבוא לכאן ולהסתובב באופן עצמי גם ללא תעודה של לע"מ.
זאת בניגוד למדינות רבות אחרות, בוודאי מדינות לא דמוקרטיות כמו סין ואיראן כיום ובעבר בריה"מ, ששם זה מסובך יותר לקבל את האישורים. לפי החוק הקיים במדינת ישראל כתב זר לא חייב לקבל תעודת לע"מ, אבל ככל אורח הוא כפוף לחוקים של מדינת ישראל כשהוא כאן, וזה כולל את נושא הצנזורה".
ומה באשר לעצם קיומו של דיון בישראל אודות היחס לכתב הזר, האם דיון שכזה לא מציג את ישראל באור שלילי? במענה לשאלה זו מזכיר פרופ' כהן כי דווקא בישראל כמעט ואין סינון בכניסתם של עיתונאים לישראל וכמעט כל עיתונאי המבקש זאת מקבל אישור כניסה, "למעשה אין אצלנו פיקוח על מה שיוצר".
"כעת העיתונאים הזרים שנמצאים כאן הם כאלה שמגיעים משלוש יבשות. אחת מהיבשות הללו היא העולם הערבי כמו אלג'זירה. יש כאן כארבעים תחנות תקשורת, כולל ממדינות שאין לנו יחסים איתם כמו אלג'יר ועד לא מזמן גם מאיראן. זו תופעה מעניינת ואולי יש בכך דווקא טוב למדינת ישראל שפותחת את דלתות דעת הקהל הערבית כדי לדעת מה קורה כאן.
"הם אמנם לא מסקרים את מה שקורה כאן בעיניים אובייקטיביות או בעיניים של כתב מאירופה המערבית או מארה"ב, אבל דובר צה"ל רואה בנוכחותם של עשרות עיתונאים ערבים כמעין צינור להעביר ממידע על מה שמתרחש כאן בפני דעת הקהל הערבי. התופעה הזו כמעט ולא הייתה עד 1990, אבל מאז התפתחות התקשורת הערבית, בעיקר הלוויינית, הם ביקשו לסקר גם את מה שמתרחש כאן. כך דעת הקהל בסוריה, לבנון ואיראן, ובוודאי במצרים וירדן מקבלת מידע על מה שמתרחש כאן.
"ההערכה שלי היא שבתוך הסיקור שלהם יש גם דברים לא רעים וחיוביים עלינו, לכן גורמי הסברה ערים לקיומו של הצינור לדעת הקהל הערבי, לכן למשל בדו"צ נמצא קצין דובר ערבית שמופיע מדי יום בתקשורת הערבית, וכך גם בדוברות משרד החוץ".
כל אלה, מציין כהן, מצטרפים לדיווחי התקשורת המערבית שכוללת כמאתיים תחנות תקשורת בינלאומיות הפועלות בישראל, למעט אפריקה, אסיה ודרום אמריקה שכמעט ואינן מיוצגות בכלי תקשורת כאן.
בניגוד למקובל לחשוב, קובע פרופ' כהן כי תדמיתה של ישראל בעולם התקשורת הבינלאומית היא דווקא חיובית. העולם רואה בישראל מדינה ששומרת על צביון דמוקרטי מתקדם עד כדי יכולת לשלוח ראש ממשלה לכלא, מדינה שמאפשרת חופש עיתונות ומתנהלת באופן מוסרי ומתקדם כלפי עיתונאים.
בהקשר זה הוא מזכיר כי למעט מקרים בודדים בכל תולדותיה לא גירשה ישראל עיתונאים מתחומה ולמעט מקרה אחד, אחרי פרשת קו 300 לא העמידה עיתונאים לדין ולמעט מקרים בודדים כדוגמת כתב אמריקאי שהפר את כללי הצנזורה לא שללה את תעודת העיתונאי. "לפני שנים ספורות הייתה שאלה על הכתבים מאיראן, אבל בגדול אנחנו מאוד סובלניים, ויש מי שיאמר שאנחנו יותר מדי סובלניים".
באשר להתמודדות עם תקשורת זרה עויינת ומכפישה אומר פרופ' כהן כי לטעמו הכתובת הנכונה היא לא הכנסת אלא הממשלה. בעוד חשוב שהכנסת תקיים דיונים אודות המצב ואודות נהלי ואופני ההסברה בממד הכללי הרי שהממשלה ולשכת העיתונות הממשלתית הן הזירה הנכונה להתמודדות מול עיתונאים הפוגעים בישראל באופן בלתי הגון ובלתי מקצועי.
לדבריו נכון במקרים כאלה לזמן את הכתב הרלוונטי ואת נציגי מערכת כלי התקשורת הרלוונטי לערוך בירור ממוקד סביב אירוע בעייתי כזה או אחר. כך גם יכול לפעול נספח העיתונות הישראלי המוצב בשגרירות הרלוונטית. דוגמא לכך הוא מוצא באירוע שהתרחש לפני כחודש כאשר בניו יורק-טיימס סוקר נושא רכישת הבתים במזרח ירושלים מבלי להביא את העמדה הישראלית. הדיווח פורסם בארה"ב וקבוצה אמריקאית התלוננה על הסיקור החד צדדי והביאה להתנצלותו של העיתון.