השדון הפרטי שלי

מכירה את זה שלכולם הולך ורק לך לא? שאת מנסה ומנסה וככל שאת מתקרבת אל עבר הפתרון משהו קורה שרק מרחיק אותך ממנו. ברשת יש המון פרצופים: מחייכים, מלאים, משמחים.

אני מביטה בהם ושואלת: "מה יש בהם שאין בי? למה אצלם זה כל כך פשוט ואצלי הכל רק מסתבך?" אני רוצה, אני משתדלת וזה פשוט לא הולך. למדתי, קראתי, כתבתי והקשבתי ועדיין אני ניצבת באותו מקום, לא זזתי מילימטר.

ואז הוא מגיח, מביט בי וצוחק. אני כבר יודעת מה הוא עומד להגיד, המשפט הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל פעם שאני נופלת אל תהומות הייאוש. הוא לבוש גלימה שחורה, כובע מחודד ואוחז בקילשון ואני קוראת לו: "השדון הפרטי שלי".

לפעמים כשאני חושבת עליו, נדמה לי שאני אפילו מחבבת אותו. הרי הוא היחיד שלעולם לא עזב אותי, נשאר איתי באש ובמים ומתגלה אליי ברגעים הקשים ביותר. אין ספק שהוא יודע לעשות את העבודה: הוא חוצפן ברמות, אומר לי את האמת בפנים, הכי ישיר שלא בוחל במילים והוא גם נחוש ביותר – עקבי, מתמיד ולא מרפה. למה? כי זו העבודה שלו ועליו לבצע אותה בצורה הטובה יותר.

והנה זה בא, משפט המחץ שמנפץ אותי לרסיסים בכל פעם מחדש: "אמרתי לך?" כן. הוא לא היחיד שאמר לי את זה בחיים, יש עוד כמה "נשמות טהורות" שרוצות למנוע ממני להיכשל, ליפול או לעשות את הפאדיחה של החיים שלי. ולפעמים בא לי להיות שובבה, זאת שהולכת נגד הזרם ועושה את זה בדרך שלי וכשבאה הנפילה, האכזבה והכישלון – "הוא" מחכה לי בזרועות פתוחות, כאילו ידע הרבה לפניי שאחזור אל אותו המקום.

השדון הפרטי שלי מסמן לי שאני צריכה להפסיק לעוף על עצמי, לחשוב שאני טובה, יכולה ויש בי את כל מה שצריך כדי להצליח. בלילות הוא לוחש לי באוזן סודות ומזכיר לי שאני "עדיין לא..." ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד "לפני ש...", מה זאת אומרת הרי הוא מכיר אותי הכי טוב, אפילו יותר ממני. יש לו 100% הצלחה והוא מעולם לא שבר את הסטטיסטיקות.

אני יושבת. לבד וחושבת עליו. על השדון הפרטי שלי. זה שממש אוהב אותי ורוצה לשמור עליי מכל רע ואני שואלת את עצמי: למה הוא נמצא רק בתוכי? ואיפה כל השדונים של כל האנשים המצליחים, הצדיקים והטובים? מה יש בי שגורם לו להרגיש כל כך טוב דווקא ב"בית" שלי?

אולי השדון הזה בכלל לא קיים ואני עדיין משחקת במשחקי "כאילו" כמו שאהבתי כשהייתי ילדה, איך זה שהוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע להגיד את הדברים הכמוסים ביותר, אלו שאני לא מגלה לאף אחד? מתעוררת בי מחשבה שיכול להיות שאני בראתי אותו, ממש הפחתי בו רוח חיים, הענקתי לו כוחות והזנתי אותו בכל יום מחדש ואז קם הגולם על יוצרו.

כשהוא משחיז את הלשון, דוקר ומסובב אני רוצה לצעוק שאני חפה מפשע! שהוא פשוט טועה - שהאשמות שלו נגדי הן פשוט אכזריות והן לא משקפות את המציאות, אלא להפך. השדון היקר שלי מאשים אותי דווקא בדבר שאני הכי טובה בו, כי אני אדם ערכי. יש לי הרבה דברים שחשובים לי בחיים שהייתי רוצה לשמור עליהם, לא לפגוע בהם ולכן אני לא מתקדמת בקצב שלו.

יש לי כוונה להתעמת איתו, להגיד לו את כל מה שאני חושבת עליו באמת: להגיד לו שהוא נחמד ושאני יודעת שהוא בסך הכל דואג לי ורוצה בטובתי אבל הייתי רוצה שניקח הפסקה, ניפרד לתקופה מסויימת, אני חושבת שאני יכולה להסתדר לבד. האמת? אני אפילו צריכה להודות לו. בזכותו בניתי כלים בתוכי להתמודד עם כל מיני קשיים ואתגרים, הרי אם צלחתי אותו, אני יכולה לצלוח כמעט כל דבר. לא?

רגע לפני פרידה, הייתי רוצה לקחת מהשדון הפרטי שלי כמה דברים שאני חושבת שכדאי לי ללמוד ממנו, לפחות במינון שנכון עבורי:

הייתי רוצה לקבל את האומץ – להגיד את מה שיש לי מבלי לפחד ממה שיגידו אחרים.

הייתי רוצה לקבל את הנחישות – ללכת עם הדברים עד הסוף מבלי להביט לצדדים.

הייתי רוצה לקבל את ההתמדה – להיות עקבית ולכוון למרכז של הלוח.

הייתי רוצה לקבל בזרועות פתוחות – לשמור, להגן ולשמור על האהובים לי ביותר.

הייתי רוצה לקבל את החדות – לתרגם את המחשבות שלי למילים בהירות.

הייתי רוצה להיות נוכחת – פשוט להיות אני כפי שאלוקים החליט לברוא אותי.

טוב, יקירה, אני ממהרת לפגישה אישית בארבע עיניים עם שדון, גלימה וקילשון – פגישה קשה אך מתחייבת. נראה לי שבמקומו אצור פיה מתוקה עם כתר, כנפיים ושרביט שתעודד, תצמיח, תקדם, תפרגן, תמחא כפיים ותחייך אליי בכל יום מחדש.

-------------------------------------------------------

דנה בוסקילה – מנטורית להצלחה נשית-יהודית. מאמנת אישית ועסקית. מנחת סדנאות ומרצה.

danabuskila@gmail.com