את דפנה מאיר, זכרונה לברכה, הכרתי מהפייסבוק, לא היינו חברים בפייסבוק ועד הפיגוע הנורא מעולם לא שמעתי את שמה, אבל את הרמז הראשון לאישיותה השונה והמיוחדת של דפנה קיבלתי דרך הפייסבוק.
זה היה עוד ערב שגרתי, דומה מאוד לצערנו לערבים אחרים שאנו חווים בחודשים האחרונים, אל תוך המולת היום הרגילה פרץ הדיווח הראשוני על פיגוע בעתניאל, תוך כמה שעות פורסם שמה של דפנה והתגובות הרגילות שכוללות גינויים והבעת צער מימין ומשמאל החלו לזרום.
אך הפעם היה משהו שונה, הפעם קרה דבר נוסף, ככל שנקפו השעות הפייסבוק שלי נשטף בתמונותיה של דפנה ובהספדים ודברי פרידה שכתבו חברים שלי, גולשים ובעיקר גולשות שדפנה הצליחה לגעת להם בלב.
באותו לילה מצאתי את עצמי קורא עוד ועוד על אישיותה של דפנה, פעילותה הייחודית, אומץ ליבה והנושאים שבהם בחרה לעסוק ולצאת לא אחת נגד הזרם. פמיניזם, יחסי אישות, גוף האישה, ילדי אומנה, תמיד בהמון אומץ, אמת, ולא מעט הומור.
בחייה הצליחה דפנה מאיר לשבור חומות, לפרק תדמיות, לזנוח דעות קדומות. במותה, בהירצחה, הזכירה דפנה שבשכול אין ימין ושמאל, כולנו מתאבלים, כולנו כואבים, כולנו מבכים את מותם של בני הארץ הזאת. על אף חילוקי הדעות והפערים בנינו, עם שלם עומד שוב מאוחד בצער ובכאב, באובדן ובעצב.
דפנה, אני רוצה להאמין, רצתה להוציא אותנו מההגדרות הבנאליות של ימין ושמאל, חילונים ודתיים, הגדרות שהופכות לא רלוונטיות אל מול דמותה של דפנה והצער שנגרם לכל הרבה אנשים בעקבות הירצחה.
כשבאתי לביתו החם של נתן והילדים, הרגשתי החמצה. הצטערתי שנסיבות החיים לא איפשרו לנו להיפגש יום אחד קודם, הייתי רוצה לפגוש את דפנה, לראות את משפחתה מאוחדת, ולזכות גם אני באפשרות להכירה, ולא רק מתוך ההספדים ודברי הפרידה.
אם היינו נפגשים, אני רוצה להאמין שההסכמות בינינו היו מאפילות על חילוקי הדעות. דפנה ראתה בכל אדם, אדם. עבודתה המסורה בבית החולים העניקה לה את האפשרות הכמעט אלוקית לעסוק בהצלת חיים, של כל אדם, ללא קשר למוצאו, זהותו והקבוצה אליה הוא משתייך.
אם היינו נפגשים אני רוצה לקוות שלצד המחלוקות היו גם חיוכים, הבנה, הומור עצמי ורצון להקשיב וללמוד אחד מהשנייה.
דעותינו חלוקות, אין סיבה לטשטש זאת. אני סבור שהשכול והאובדן הם אינם גזירת גורל ויש דרך אחרת. השאיפה שלנו לשלום שיעצור את מעגל האלימות מתבססת על הרצון העז למנוע שכול ואובדן חיים.
חילוקי הדעות הם לא רק פוליטים, הם מהותיים ונוגעים בערכים הבסיסיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא חייבים להסכים, אנחנו חייבים לאפשר שיחה פתוחה ומקום להתדיין. לצאת מאזור הנוחות, לשמוע את הצד האחר, לא להתחבא מאחורי חומות ולהתייחס למי שחושב אחרת כאל אויב ולא כשותף.
נתן, רננה, עקיבא, נועה,אהבה, יאיר, ויניב, ההזמנה לבוא לכאן הערב איננה הזמנה שגרתית ומצריכה אומץ רב, כנות, ובעיקר לב רחב. כל אלו היום לדפנה בשפע, ואנו ממשיכים את מורשתה גם הערב.
יהי זכרה ברוך