יש פאנלים שאני נוהגת לברוח מהם, בעיקר כאלו שנושאים בגאון כותרת כמו "קריירה ומשפחה - הילכו שניהם יחדיו?".
אמנם השתתפתי בעבר בכמה במות שעסקו בדילמה האלמותית הזאת כפאנליסטית, עד שהחלטתי לשים לדבר סוף. יש גבול למזוכיזם.
ולגופו של עניין, בפרנסה השתדלות מאוזנת היא זו שמביאה לידי סיפוק, וכאשר היא לא באה על חשבון ערכים קיומיים, כגון משפחה ובריאות, היא מבורכת. תחושת הסיפוק חשובה, כפי שכותב בעל 'חובת הלבבות' שהשתדלות שנכונה לאדם היא בתחום שיאהב. הדבר נכון גם בכיוון ההפוך: אם יאהב אדם את עבודתו אז יהיה שמח, והשמחה עצמה היא סגולה לפרנסה.
ועם כל זה, נשים מתפרנסות פחות טוב מגברים, כך מתברר לפחות במקצוע הרפואה. זאת למרות שמספר הרופאות שמסיימות בתי ספר לרפואה בארצות הברית בעשרים השנים האחרונות עולה על מספר הרופאים, וכך השוק מתפנה לנשים, וטוב שכך. אכן זה מקצוע נשי פר-אקסלנס. אבל מספר הבכירות באקדמיה ומנהלות המחלקות בבתי החולים נמוך ביותר. ושוב עולות התהיות הנצחיות בדבר הסיבות לתקרת הזכוכית הזאת.
עובדה: בארצות הברית בשנה החולפת פחות מ‑15 אחוזים מהגברים עטו עליהם שפם. החוקרים השתמשו בנתון משעשע זה, וערכו מחקר שבמהלכו בחנו את תמונותיהן של נשים שמנהלות מחלקות אקדמיות מול תמונותיהם של מנהלי המחלקות בעלי השפם. הם בנו את "אינדקס השפם", שהוא מספר הנשים חלקֵי מספר המשופמים, כאשר השאיפה הייתה להגיע ליחס שעולה על אחד. כלומר שיהיו יותר נשים מאשר משופמים.
ועוד פרטים דמוגרפיים מעניינים על המקצוע המחוזר ביותר בקרב אימהות יהודיות: שיעור הרופאים ל‑1,000 נפש בארץ הוא 3.23, וישראל מדורגת במקום ה‑11 בעולם בפרמטר זה. אוסטריה ניצבת במקום הראשון עם חמישה רופאים ל‑1,000 נפש, ובארצות הברית השיעור הוא 2.56 רופאים. שיעור הרופאות לפני גיל פנסיה מכלל העוסקים ברפואה הוא 45 אחוזים. ישנם 20 אלף רופאים מומחים בארץ. מחצית מקרב המומחים עד גיל 45 הן נשים.
לא עומדות בגיל
אבל ההבדלים המשמעותיים ביותר בין גברים לנשים מתגלים בגיל העמידה.
מה עובר על האישה בגיל העמידה? פתאום הפתיל הופך קצר ונעלמות האנרגיות. היא ישנוניות בשעות הצהריים, הופכת את המקלדת לכרית, ופעמים מדוכדכת. ובכלל, נדמה כי אט אט היא פחות מאמינה בעצמה וביכולותיה. חצי מהנשים מעל גיל שישים מדווחות על ירידה בזיכרון, הפרעות בשינה, ירידה בדימוי העצמי ובאנרגיות, ירידה בריכוז, הופעת גלי חום ומוגבלות פיזית. והרי מדובר בסך הכול באמצע החיים.
למרות כוונתה של ועדת ניסן להעלות את גיל הפנסיה, וההחלטות שמכוונות להשוות את גיל הפנסיה של הנשים לזה של הגברים, נראה כי המציאות מזמינה חשיבה אחרת. העולם שייך הרי לצעירים. ברמה הלאומית, העלאת גיל הפנסיה מאטה את הצמיחה במשק ומונעת את כניסתו של דם צעיר למערכת. אך חשוב מכך, יש לתת את הדעת לנושא השחיקה, שמורידה את כושר העבודה פלאים. כושר עבודה הוא האיזון שבין דרישות העבודה למשאבים של העובד. בגיל העמידה ישנה הפרה של האיזון העדין הזה לעתים קרובות.
ואכן, מחקרים אומרים כי הגעה לגיל המעבר היא הסיבה העיקרית להיעדרויות של נשים. הם מוסיפים כי בין גיל 45 ל‑55 היחס בין היעדרויות של נשים לשל גברים עולה משמעותית. שליש מהמנהלים מתלוננים על היעדרויות של נשים בגיל זה, ושליש מהנשים מרגישות לא נוח לדבר על כך. באנגליה, חצי מיליון נשים סביב גיל חמישים נוטלות מדי שנה חופשה מיוחדת. יתרה מכך, במקצועות כמו הייטק, אמנות ובידור, שירותי אירוח ואוכל, ביטוח ופיננסים, לא מקבלים נשים מבוגרות לעבודה. זה פשוט לא משתלם למעסיק. ואולי כדאי לתת את הדעת לקשיים הפיזיולוגיים בגיל העמידה, ולהעניק הנחות לנשים בגיל המעבר שעובדות בעבודה פיזית - בדיוק כפי שמוענקות הנחות לפני לידה לנשים הרות שעובדות עבודה פיזית?
פמיניזם תחת אש
ישנו שוני אדיר בין נטיות הנפש של נשות נוגה לאנשי המאדים, אך גם בתחום הפיזי לא טמן השוני את ידו. מבנה הגוף אחר, פיזור השומנים שונה, ורקמות השלד והשריר בנויות אחרת. וישנה האצה בשוני בין המינים עם העלייה בגיל, אך מקומות העבודה אינם מותאמים לשוני זה.
ובעניין זה, כרופאה שלמדה קצת פיזיולוגיה ואנטומיה בימי חייה, אני מטילה ספק בטיעון שאישה יכולה לשרת בתפקיד קרבי בלי הגבלות ובלי סיכון של סביבתה. חבר סיפר לאחד מבניי שבמבצע 'צוק איתן' צירפו ליחידה שלו, שאמורה הייתה להיכנס לעזה, פרמדיקית, קצינת רפואה. כמות הציוד שסוחב פרמדיק קרבי עליו היא עצומה, ונראה היה שזה מעבר לכוחותיה. מה עשו בחורינו הטובים? הם התחלקו ברוב הציוד שלה, וכל אחד נשא עליו נוסף לכל הציוד שלו גם חלק מציוד הרפואה. וכך הם גם נכנסו לעזה, ברגל, ועם כל הציוד הזה עליהם הם גם נלחמו. וכאשר חייל מהכוח נפצע (קל, ב"ה) והיה צורך לטפל בו – התחיל חיפוש, תוך כדי לחימה, אחר הציוד המתאים בין החיילים שהיו מפוזרים בין הבתים. והכול תחת אש! האם לנערה הזאת התפללנו?
אך העיקר בפרנסה זה להאמין שהכול מזומן לנו מראש. שמתם לב לכך שכאשר ציפור אוכלת היא מורידה את ראשה ומעלה אותו מיד חזרה? היא מפנה מבט אל על. והנה סיפור מהחיים: יש לנו מכר שהוא סופר סת"ם, ברוך ילדים, אדם מיוחד במינו. והנה מגיע השבוע של ראש השנה, ואין לו כל הזמנה באופק. אך הוא לא נראה מוטרד במיוחד, ואמר: "כעצמאי אני מרגיש תמיד שאני בידיים של הקב"ה, גם כשיש הרבה הזמנות והפרנסה ברווח – וגם כאשר אין עבודה באופק. הכול בידי שמיים, ומזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". יש לו משפחה ברוכת ילדים ב"ה, ולמרות שהוא לא דאג כלל – אנחנו התחלנו לדאוג! בערב ראש השנה, תוך כדי ההכנות ליום הקדוש, כאשר הוא שמח וטוב לב כתמיד, הוא מקבל הזמנה לכתיבת ספר תורה - עבודה שתספק פרנסה ברווח לשנה תמימה. וכך אמר לאיש: "כבר אמרתי לך שלהיות עצמאי זה להיות בידיים של הקב"ה, והקב"ה ב"ה לא אכזב אותי גם הפעם".
לתגובות: drchana2@gmail.com