ממר יצא מתוק

בפרברי כפר חב"ד שוכן לו בוטיק השוקולד 'פרלינה'.

ניחוח מתוק של שוקולד נישא באוויר ועובדות בחלוקים לבנים רוקחות במרץ, מערבבות ויוצקות בלילת שוקולד ריחנית לכלים מיוחדים.

"את חייבת לטעום משהו חדש שאני עובדת עליו עכשיו", פונה אליי בהתלהבות נחמה קאופמן, מנהלת הבוטיק. היא מגישה לי פרלין שוקולד נמס בפה. קאופמן מעלה חיוך על פניה. שום דבר מהמראה הפסטורלי והמתקתק מסביבה לא מסגיר את סיפורה האישי המורכב, שהוביל להקמת הבוטיק ולהפיכת המר בחייה למתוק. 

"בעלי לא הכיר אותי ואת הילדים"

הרגע המר אירע לפני שש שנים, בערב שגרתי אחד. בני הזוג נחמה וזלמן קאופמן התכוננו נרגשים לקראת כניסתו של הבן הבכור יהונתן לכיתה א' למחרת. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, זה קרה. נחמה, מורה לחינוך מיוחד בת 25, גילתה את בעלה זלמן שרוע על הרצפה בביתם לאחר שנפל ונחבל קשות בראשו. "בשנייה אחת הכול התהפך לנו", היא משחזרת. "בשעה 12 בלילה, אני רואה פתאום את בעלי שוכב בלי הכרה. קראתי לו, ניסיתי לדבר איתו, להעיר אותו - וכלום. מיד התקשרתי רועדת להזעיק עזרה".

הבעל הובהל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה, שם התברר שהוא סובל מפגיעת ראש קשה. לאחר כמה שעות שב להכרתו, אך לתדהמתה, בעלה ואב שני ילדיה לא זיהה אותה ואת ילדיו. עוד התברר כי איבד יכולות קוגניטיביות רבות נוספות. "רק אחרי כמה שעות של חרדה במיון הוא התעורר, אבל העיניים שלו היו מזוגגות. הוצאתי את הפלאפון שלי והראיתי לו תמונות של הילדים, ולא הייתה שום תגובה מצדו. לא היה שום סימן שהוא מבין בכלל מה אני מראה לו. הוא לא זכר שום דבר, לא מי הוא ולא מי אני. הוא איבד את יכולת הדיבור והכתיבה ובכלל לא ידע מה נעשה איתו. עשו לו כל מיני בדיקות, אבל אף אחד לא ידע לומר לי מה באמת קורה. בשעה ארבע לפנות בוקר תפסתי את האחות ודרשתי ממנה: 'תגידו לי עכשיו מה קורה עם בעלי'. היא ביקשה ממני להתיישב ואמרה בעדינות שהם עדיין לא יודעים מה בדיוק האבחון, אבל מנסים לשלול סוג של אירוע מוחי. אלו רגעים שאני לא מאחלת לשונאים שלי", היא נאנחת.

"הייתי מפוחדת. חשבתי לעצמי: 'אוי ואבוי, מה הולך להיות לנו? הוא בסך הכול בן 28, איזה עתיד מצפה לנו? אילו חיים הולכים להיות לנו?'. באותו רגע כבר לא יכולתי להמשיך לחשוב על כלום. מיד הדחקתי את המחשבות האלה הצידה ופשוט הפסקתי לחשוב".

לאחר כמה שעות של בדיקות מקיפות בחדר מיון הועלה הבעל למחלקה. "כמה שזה קשה לומר, הוא היה סוג של מת מהלך. לא ממש קלט מי אנחנו ומה אנחנו אומרים לו". קאופמן מתארת הלם גדול וחוסר אונים עצום מהמצב החדש. "זה מצב של שוק. רק לפני כמה שעות היינו משפחה רגילה ומאושרת, ובבת אחת חטפנו כאפה ענקית. אבל בתוך ההלם הגדול היה לי ברור שאני חייבת להציל את הבית שלי, שאני חייבת להוציא את בעלי מהסיפור הזה. בעלי הוא ראש המשפחה שלי, הוא הראש של הבית, והנה הוא יושב בכיסא מולי במבט אטום ולא מזהה אותי, לא מכיר את ההורים שלו ואת הילדים שלו. הבן אדם ששנים חי איתי, השותף שלי, מתנהג כאילו אני אדם זר בשבילו. זו הרגשה נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד. הלב שלי נקרע מבפנים", היא אומרת בעיניים דומעות.

"אחרי לילה משוגע, אני קולטת שאף אחד בעולם כולו לא יכול לעזור לי, לא ההורים שלי, לא חמותי, לא הילדים שלי, לא חברות, לא אחים, אף אחד בעולם, רק הקב"ה. פשוט הסתכלתי מהחלון למעלה לשמיים ואמרתי בבכי ובדמעות: 'ריבונו של עולם, אני לא יודעת מה עשית לי ומה עוד צפוי לנו, אבל אם עשית את זה - אתה תעשה מזה משהו טוב. אתה תדאג שזה לא יפרק אותנו ונצא מזה מחוזקים'. מבחינתי, זה היה סוג של דרישה מהקב"ה, מעין חוצפה דקדושה", היא מסבירה. "יש נקודות בחיים שהאדם עומד בלי שום אגו בכלל, הוא מסתכל ישירות על החיים שלו ומבין שעכשיו זה הוא והקב"ה נטו. זה האדם והקב"ה מול המציאות, ואין לו ברירה אלא לדרוש מה' עזרה. המצב של בעלי היה קשה לכולם. כל מי שראה אותו התפרק. אנשים מיררו בבכי. זה היה באמת קשה לעיכול, וכנראה שלאף אחד מסביבי לא היו את הכלים לעזור לי. אפילו הצוות הרפואי לא הצליח באותו שלב לאבחן מה בדיוק קורה. למרות המכה שחטפנו, הבנתי כבר אז שזה הקב"ה ואני יחד בפרק חדש בחיים".

לאחר לילה מורט עצבים ובלי שינה, וכשהיא נסערת ממצבו הירוד של בעלה, קאופמן מתעקשת לא לשכוח את הרגע שבנה הנרגש ציפה לו כשהלך אמש לישון - הכניסה לכיתה א'. נחושה היא שוטפת את פניה, נושמת עמוקות ויוצאת בשעה שבע בבוקר מבית החולים אל בנה יהונתן. "הוא כל כך חיכה וציפה לרגע הזה, שלמרות הכול לא יכולתי למנוע ממנו את החוויה. הוא לא אשם במה שקרה. נסעתי הביתה וכל הדרך הלב שלי פעם בחוזקה. התפללתי שיהיו לי את הכוחות לעשות את זה. מבפנים הייתי מרוסקת, אבל כאמא ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות. נכנסתי הביתה והסברתי לילדים במילים פשוטות שאבא לא מרגיש טוב ועכשיו הרופא בודק אותו והלכנו לבית הספר. אני זוכרת את עצמי צועדת איתו עם הילקוט החדש ואומרת לו 'וואו, תראה הנה הכיתה שלך', 'זה המקום שלך', ורק מתפללת לה' שייתן לי כוח". לאחר כשעתיים עם בנה שבה קאופמן חזרה לבעלה בבית החולים.

הילד מלמד את אבא אל"ף בי"ת

ככל שנקפו הימים התברר יותר ויותר היקף הנזק הנוירולוגי ממנו סבל בעלה. "הוא לא ידע את הדברים הכי בסיסיים. נמחק לו הזיכרון לחלוטין והיינו צריכים להתחיל הכול מהתחלה. הוא היה כמו תינוק שלומד על העולם מהיסוד". לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע, גמלה בלבה החלטה להחזיר את בעלה לביתם ולא לאשפזו במסגרת חוץ. "ידעתי שלא משנה כמה קשה לי, וכמובן שהיה קשה מאוד, אין סיכוי בעולם שאני זורקת אותו ככה באיזה מוסד. המקום שלו הוא בבית ואנחנו נעשה הכול בשבילו. הבהרתי לכולם שהוא חוזר הביתה וזהו, נקודה". 

לביתה חזרה עם בעל שבר כלי. "הייתי בחורה צעירה בת 25, ולא הייתי מסוגלת לצחוק עם חברות בנות גילי. חייתי במציאות אחרת כל כך משלהן, חיים של הישרדות, של רופאים ותרופות. הייתי ממוקדת מטרה וכל השאר היה פחות חשוב מבחינתי". וכך, עם שני ילדים קטנים ובעל פגוע ראש, נאלצה לדאוג לעול הפרנסה, לגידול וחינוך הילדים ולטיפול אינטנסיבי בבעל שיקומי. קאופמן לא נתנה לעצמה להישבר וידעה שלמען ילדיה ומשפחתה היא חייבת להיות חזקה ככל האפשר. הדרך הייתה ארוכה ומלאת מהמורות. תהליך ההחלמה של בעלה ארך שנים, אך היא לא ויתרה. גם ברגעי המשבר, והיו לא מעט, הצליחה קאופמן לעודד את עצמה וכלביאה להיאבק על שלמות משפחתה.

"התמקדתי בלהחזיר את בעלי לחיים עד כמה שאפשר. הוא הלך לשיקום יום. אני עזבתי את ההוראה והלכתי לעבוד במשמרות בחברת פלאפון. במקביל התחלנו הילדים ואני בתהליך שיקום של אבא גם בבית. עבדנו איתו על לימוד מושגים ושמות חפצים מההתחלה. למדנו את כל התחושות, המאכלים, הריחות, הדברים הכי אלמנטריים בחיים. הבן שלי ישב איתו שעות ולימד אותו לקרוא את האותיות האל"ף בי"ת. לימדתי אותו ערך של כסף. הלכנו לסופר ותרגלנו איך לשלם לקופאית. עברנו בדוכן של הפירות והירקות ולמדנו את השמות שלהם. ככה כל פעם עשינו עוד סיבוב של למידה והתקדמנו". קאופמן הקפידה לא לשבור את שגרת החיים ולשדר לילדיה אמונה ואנרגיות חיוביות ככל האפשר. עם בעלה ישבה ולימדה אותו לבצע פעולות יומיומיות, מציגה בפניו תמונות של בני המשפחה. כשהוא עטוף בהרבה חום ואהבה, עשתה קאופמן הכול כדי להביא להחלמתו המהירה.

למרות מסירותה הרבה, בשלב ראשון התייחס בעלה לטיפולה כאל טובה שהיא וילדיה עושים למענו. "בהתחלה הוא לא קלט שאני אשתו. הוא חשב שאני איזו מטפלת טובה וזהו. כשהייתי נשברת, הוא שאל אותי למה אני בוכה והבטיח שיבוא לבקר. הוא היה אומר לי 'את באמת אישה טובה'. זה היה בשבילי כמו מלחציים. מצד אחד את צריכה לטפל בבעלך שבקושי מזהה אותך, מצד שני להביא פרנסה הביתה, להביא אוכל לילדים, לגדל אותם שמחים ובריאים בנפשם, לדאוג לשיקום ולטיפול הכי טוב לבעל. היו רגעים של אפיסת כוחות, אבל ברגעים הכי קשים שהיו האמנתי שהוא עוד יעמוד על הרגליים. אמרתי 'את עוד תראי, הוא יהיה בסדר, אל תישברי'. לא נתתי למצב הלא נורמלי הזה לייאש אותי".

לא היו רגעים שרצית פשוט לקום ולברוח?

"כנראה שהחוזק שלנו הוא לראות את האור שמהבהב בקצה המנהרה, ולא להתייחס רק לאיפה אנחנו נמצאים באותו הרגע בתוך המנהרה. כמו שאישה בהיריון יודעת שלמרות הקשיים, הכאבים והחששות שהיא סובלת מהם, בסוף תשעת החודשים היא תחזיק ביד תינוק, ככה אני האמנתי שבסוף יהיה בסדר. נכון, לפעמים שאלתי את עצמי מתי זה יסתדר כבר, וכמה זמן עוד אני אצטרך לחיות ככה. היו הרבה רגעים של קושי, אבל באותם משברים החלטתי שאני צריכה להתמקד בעשייה ובמחשבה מה עוד יש לעשות כדי להתקדם. האמת, יכולתי בקלות להתפרק ולפורר את הבית, ובחרתי שלא. אני מודה לה' על הבחירה הזאת כל יום מחדש. ההודיה לה' היא חלק מהצמיחה. הבחירה שלי הייתה כל בוקר לקום, לשכוח כמה בכיתי בלילה מתחת לכרית ולהגיד 'הקב"ה, תודה רבה לך שהאבא של הילדים שלי עומד על הרגליים', 'תודה שהוא משתפר ומתקדם. תודה לך על כל הצלחה הכי קטנה'".

באותם ימים התברר לקאופמן שהיא נושאת ברחמה תינוק נוסף. "בתוך כל השצף קצף הזה, גיליתי שאני בהיריון. עברתי חודשי היריון קשים, הייתי חלשה פיזית וברוך ה' נולד הבן השלישי שלנו. בברית, האבא של התינוק לא הבין שהוא האבא", היא אומרת בכאב. אט אט ובסבלנות אין קץ, בנתה קאופמן מחדש את הקשר בין בעלה לבינה ולילדיה. "רציתי שהוא ירגיש שהתינוק שלו. נתתי לו להתקרב לילד, לשמור עליו, לטפל בו. בערך חודשיים אחרי הלידה הוא התחיל להבין שזה הבן שלו. זה שלב שהוא התחיל להתחבר אלינו כמשפחה".

גמבה, כריכים ושוקולד

יחד עם ההתקדמות בשיקום, התגבר הקושי הנפשי. "כשהעיניים שלו נפתחו הוא הרגיש פתאום חסר ערך. 'מה אני בכלל שווה? מי אני?'. הוא ראה חברים שלו יוצאים לעבודה והוא יושב בבית בבטלה. הבנתי שאני חייבת להעמיד אותו על הרגליים ולתת לו ערך ומשמעות. ראיתי שהוא נורא טוב במטבח ולימדתי אותו למרוח ממרחים לכריכים של הילדים. הוא מאוד התעניין בתוכנית של השף ישראל אהרוני. פעם הוא למד מאהרוני את המושג 'גמבה בשרנית'. לפי ההוראות בתוכנית הוא בישל גמבה בתנור. אחר כך היה יושב, הסתכל עלינו אוכלים והתעניין 'נו... איך יצא לי?' זה כל כך מילא אותו. חשבתי שאולי אני אפתח לו עסק לכריכים. ואז במקרה קנינו שוקולד לבישול ויחד המסנו, ערבבנו ושמנו על מקלות, כך שיצאו לנו סוכריות שוקולד. כל השבת הוא התלהב, 'תראי מה יצא לנו, איזה יופי'. אמרתי 'רגע, רגע. הוא כל כך מתחבר לעיסוק עם שוקולד. אני הולכת לעשות עם זה משהו'".

הימים היו לפני חג הפורים וקאופמן החליטה לקפוץ ישר למים. "ניגשתי אליו ואמרתי: 'יש לי רעיון אדיר, אתה תכין שוקולדים ואני אמכור אותם'. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי על הראש אבל לא ויתרתי".

היא רכשה את כל הציוד הנדרש, סחבה לביתה ארגזים של חומרי גלם, שוקולד לבישול וחומרי אפייה. בנוסף לכך פרסמה וארגנה ערבי מכירות. "תוך כדי התמקצעתי, אספתי ידע מכל העולם ואשתו, שאלתי אנשים והתחלנו להתאמן. כל הבית היה מלא שוקולד. כשאתה עובר קשיים זה כנראה בונה אותך. לא שאנחנו מחפשים קשיים, אבל כשאתה כבר בתוך מציאות כזו - זה מצמיח אותך. עד שלא קיבלנו טלפונים להזמנות הוא טען שאני משוגעת", היא צוחקת. "ערכתי ערב מכירה אצל חברה. נכנסה קבוצת נשים ומיד מכרנו 200 יחידות, ועל המקום קיבלתי עוד הזמנה של כמה מאות. חזרתי הביתה ובישרתי לו על ההצלחה. הוא כל כך התרגש שהוא עמד כל הלילה והכין את ההזמנה. גם הילדים נסחפו עם ההתרגשות. זה שינה את האווירה בבית מ'אבא לא מרגיש טוב', 'כואב לאבא' ו'שקט, אבא נח'. פתאום עשייה, אופטימיות ושוקולד מתוק בכל פינה. זה הכניס לנו טעם מתוק לחיים. פתאום בעלי ראה שאנשים אוהבים את מה שהוא עושה וזה עודד אותו ונתן לו דחיפה קדימה".

מכיוון שבעלה לא היה מסוגל לשבת וללמוד, החליטה קאופמן שהיא עצמה תלמד להיות שוקולטיירית, ואת הידע המקצועי שתרכוש היא תעביר לו בבית. היא שקדה על לימודים מקצועיים אצל אחת מהמובילות בתחום, והפכה לשוקולטיירית מומחית. בהמשך עברה סדנאות לעשיית פרלינים, פטיפורים וקינוחים. את הידע הרב הביאה לביתה, שם החלו בני הזוג קאופמן לייצר שוקולדים, כשבעלה עוזר גם בהעלאת רעיונות חדשים, מסייע בקבלת ההזמנות ועוד.

העסק נוהל בתחילה בדירתם. לימים, כשהעסק התפתח, הם שכרו דירה קטנה בכפר. בבוטיק החדש יש מטבח להכנת השוקולדים, חדר נוסף להעברת סדנאות שוקולד לקהל הרחב, ואזור תצוגה של השוקולדים: מגשי פרלינים מרהיבי עין, טבלאות שוקולד ממגוון סוגים וטעמים, וקינוחים טעימים לחיך. הייחוד של העסק הוא בהיותו בעל כשרות מהדרין של הבד"ץ, ויחד עם זאת עשיר בטעמים ואינו מתפשר באיכות.

"זה התחיל מעסק שנועד נטו לשקם את בעלי ולהעמיד אותו על הרגליים. באיזשהו שלב עזבתי את העבודה בפלאפון והתאהבתי בשוקולד. פתחתי קורסים וסדנאות והיום זה עסק לכל דבר". עם החיבור בין השוקולד, שגורם להנאה ולשמחה, והמסר כי "למדתי שיש בי כוחות שלא ידעתי על קיומם" - היא חולמת על הקמת מרכז מבקרים שבו תשלב את סיפורה האישי במלאכת עשיית השוקולד. עוד מיזם שהיא חולמת עליו הוא פתיחת קורסים לאנשים בעלי נכויות ומוגבלויות כסוד של תרפיה. "כמעט כולם אוהבים שוקולד. מדובר בכלי שמקשר בין אנשים.

למה אני מתחברת לשוקולד? אולי בגלל שפולי הקקאו יוצאים מהפרי לבנים. הם עוברים תהליך של ריקבון, תסיסה וייבוש, ודווקא מתוך המצב הזה הם הופכים לפרי הכי יקר בעולם, קצת אולי כמו הסיפור שלנו", היא מחייכת. "השוקולד שהקב"ה ברא הוא מעורר חושים. המראה שלו, הריח שלו הוא משכר. השוקולד הוא ללא ספק אחת ההנאות הגדולות בחיים. הוא מתוק, נמס בפה והוא אפילו כלי טיפולי. אפשר ליצור איתו כל כך הרבה".

לצעוד עם הבן לבר מצווה

התהליך השיקומי של בעלה עדיין לא תם והוא סובל מכאבים חזקים, אך הוא משתדל בכל כוחו להתנהל בשגרה. "הוא מדהים בהתמודדות שלו. הוא איבד את הזיכרון עד ליום המקרה, אין לו זיכרונות ילדות, הכול מחוק ולפעמים הוא נתקע במילים, אבל קוגניטיבית ברוך ה' הוא חזר לעצמו. למרות הקשיים, כיום הוא הגיע לנקודה שהוא הבין שהוא לא ייתן לכאבים האלה לנהל לו את החיים. אנחנו חיים בידיעה שאנחנו לא פה בשביל מה שנוח לנו ומה שבא לנו. עברנו דבר הזוי, ולמדנו על בשרנו שצריך לשים את הקושי והכאב בצד ולא לתת לו יותר מדי מקום בחיים שלנו. בעלי חי כל יום עם כאבים חזקים, ובמציאות כזאת אתה מבין שצריך לשים את מרכז הכובד על המשמעות של החיים. כי אם הוא יסתכל רק על עצמו, הוא ייכנס לדיכאון. הוא משתדל לא לראות את הכאבים, להתנהג כאילו הכול בסדר ולחפש כל הזמן מה טוב בחיים. להתבונן במשקפיים ורודים. זו עבודה יומיומית", היא מציינת.

לפני חודשים אחדים נערכה חגיגת בר המצווה של בנם הבכור יהונתן, שש שנים בדיוק לאחר האירוע. "זה היה כמו מסיבת ניצחון קטנה שלנו. הגענו לבר מצווה וזלמן הוביל את הבן בכוחות עצמו כשהם מחובקים. זה היה ערב מרגש. בעלי התחיל ללכת לבית הכנסת. זה היה לו קשה פיזית, אבל הוא התעקש. היום, עם כל הכאבים, הוא מקלף את עצמו מהמיטה והולך לבית הכנסת. אנחנו כמשפחה משתדלים כל שבת לפתוח שולחן גדול להתוועדות עם כמה שיותר ניגונים וזמירות שבת. בעצם, בשבילנו זו חגיגה שחזרנו להיות משפחה".

rivki@besheva.co.il