נראה שאנו נמצאים בתקופה שיש בה עלייה במספר לומדי התורה בקרב הציונות הדתית. אפשר לעשות ניסיון פשוט: לעלעל בגיליון הנוכחי של העיתון, ולספור כמה מודעות ישנן על פתיחת מוסדות תורניים חדשים. בוודאי שהריבוי והגיוון מבורכים, וכפי שנאמר - אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ.
זהו מימוש חזונו של סבי הרב משה צבי נריה זצ"ל, שעסק כל ימיו בהפצת תורה, כפי שבא לידי ביטוי בשיר "הבה נפיץ את האור הגדול - את אור התורה... ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר".
אך ישנה נקודה הטעונה בירור: מה מקומו של לימוד התורה ביחס לשאר האידיאלים החשובים שאנו מציבים? על פניו נראה שלימוד זה הוא אחד מתוך רשימה ארוכה של אידיאלים. אולם ערכי היהדות כולם - יישוב הארץ, שירות בצבא, חינוך, תקשורת, מדעים – מקבלים את ערכם הראוי רק מתוך קישור לערכי התורה.
לימוד התורה הוא בלבד המנוע האדיר לשכלול הרצון להיטיב, לטהרת הדעת ולדבקות בבורא עולם. לכן המבחן שלנו כציבור שאמון על עשייה בכל מרחבי החיים הוא מידת קביעת עתים לתורה! האם אנחנו מוכנים לרדת קצת ברמת החיים, להרפות קמעה מהמרוץ הכלכלי ולמצוא זמן איכות ללימוד תורה? האם אנחנו מספיק מעריכים את לומדי תורה, ובייחוד אברכים בעלי המשפחות השוקדים על לימודם לילות כימים? לפעמים נראה שאברכים אלה נמצאים תחת לחץ משפחתי וחברתי שקורא להם לעזוב את בית המדרש ולהתפרנס בכבוד. זו טעות ציבורית, שכן ציבור גדול שיש לו תורה גדולה המוארת באור הגאולה אינו יכול להסתפק רק ברבנים בעלי תעודת כושר לרבנות.
על הציבור לעודד את מי שיכול להתמסר לתורה ולגדול בה במסירות נפש עד שיהיה תלמיד חכם גדול. אשרי מי שזכה לתמוך באברכים ולעודדם לשקוע בעולמה של תורה.
זהו האתגר הרוחני המונח לפתחנו: לתמוך ולייקר את לומדי התורה! להאמין שהם תורמים לאומה ולמדינה לא פחות משירות צבאי בסיירת. כאמור, הכול מתחיל מקביעת עתים לתורה של כל אחד מאיתנו. כך ייווצר האקלים הרוחני המעודד לימוד תורה פרטי וציבורי.
הרב אריאל בראלי
ר"מ בישיבת שדרות