בית משפט ישראלי אסר היום את פרסום שמה של "יזמית נדל"ן מוכרת", אחרי ששמה כבר פורסם ברשת בכל מקום ואף בכלי תקשורת "רגילים".
הצו הנוכחי, שהוא מגוחך באופן בהחלט יוצא דופן, מצטרף לשורה של צווים מגוחכים מהתקופה האחרונה, ברמות גיחוך שונות. למה מגוחכים? בגלל שהמידע שנאסר לפרסום בהם כבר דלף בכל דרך אפשרית, והצו עצמו היה פשוט בדיחה.
השופטים שהוציאו מתחת ידם את הצווים עושים מעצמם בדיחה, אבל האמת היא שהם לא אשמים. למה? תנו לי לספר לכם משהו.
לפני כמה חודשים החליטו בפרקליטות ובמשטרה להתחיל להגיש כתבי אישום בגין הסתה בפייסבוק. ערבים ויהודים שחצו את הגבול שבין גועל נפש להסתה של ממש החלו למצוא את עצמם בחקירות, ובהמשך גם מול בתי משפט.
כשקראתי כמה מכתבי האישום שמתי לב לתופעה שבתחילה שיעשעה אותי. כתבי האישום נפתחו בחלק כללי שאפשר לכנות אותו בשם "מבוא לפייסבוק". מה זה פייסבוק? מה זה סטטוס? מה זה לייק? מה זו תגובה? מהו שיתוף? מה קורה בחשבון שלי כשאני משתף משהו שמישהו אחר כתב? כל הדברים הללו שכל אחד מכם יודע אינסטנקטיבית הוסברו בחלק הכללי של כתב האישום ברחל בתך הקטנה.
כמה שבועות אחר כך פגשתי חבר ילדות שעובד בפרקליטות. סיפרתי לו מה שקראתי, וזו היתה תגובתו: "שמע, אין ברירה אחרת. לשופטים אסור לפתוח חשבון פייסבוק אישי, גם לא כזה שמשמש לפרסום תמונות עם הנכדים ביום כיף. כלום. התוצאה היא שהם לא יודעים מה זה פייסבוק. אם אנחנו לא נסביר בפירוט בכתב האישום במה מדובר אנחנו עלולים להגיע למשפט וליפול בגלל הבורות של השופט". על הדרך החבר אף הזכיר פסק דין שהכרתי, במשפט אזרחי, שממנו עלתה בורותו של השופט בשאלה מה הולך בפייסבוק.
זה לא שיש לי פתרון לעניין, אבל המציאות שבה השופטים מנותקים "דה פקטו" מדברים שהם חלק ממציאות החיים של מיליוני ישראלים, לא יכולה שלא להביא לתוצאות מגוחכות.