אני עייפה. הכרית קוראת לי ואני חושבת על הרגע שבו אנחת, אחלוץ נעליים ואנוח סוף סוף.
יש לי מחשבה שהכל לחינם, שהצעידה במקום פוערת בור מתחת רגליי ושהאור במנהרה רק הולך ומתרחק. אני מותשת. כשאני מקשיבה לעצמי מידיי פעם אני קולטת שהפכתי להיות "בכיינית" וזה מלחיץ אותי. איפה האנרגיה? איפה הבערה הפנימית שהלכה לאיבוד?
אני עייפה. המירוץ הבלתי פוסק אחר נעל שהלכה לאיבוד, כלים נערמים בכיור, להספיק להכין ארוחה, להסיע לחברה, לתלות כביסה, לסגור עסקה, לדבר עם הבוס, לדאוג לבעלי, לילדים, לעצמי. "איך הן מצליחות לעשות את זה?" גם וגם וגם וגם. בא לי לפשוט את המדים, להחזיר את הדרגות וללכת להתפנן בחוף הים 30 דקות.
אני עייפה. לפני הרבה שנים הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמוה. רצה אחרי הזנב של עצמה, דואגת לכולם חוץ מאשר לה, נותנת ונותנת ושוכחת למלא מאגרים, כזאת שדואגת ואין מי שידאג לה אף פעם, מוקפת אנשים והכי בודדה בעולם, פועלת כמכונה משומנת בימי השגרה ובלילות חולמת על "מה היה יכול לקרות אם...", בערגה.
אני עייפה. כמו בלון מנופח ששיחררו לו את הקשר, מרחף באויר ונופל רפוי ומכווץ אל הקרקע. כאילו, מה חשבתי לעצמי שיקרה? ובאמת, על מי בדיוק אני מנסה לעבוד? החיים הם כאן ועכשיו והעתיד שעתיד לבוא לא מביא איתו שום בשורה. אני עושה מה שכולם עושים – שורדת!
ובא לי לפעמים להפוך משורדת לדורשת ולהתחיל להנהיג את החיים.
אני עייפה. מעניין אותי, למה? מה כבר עשיתי היום שמעייף אותי כל כך? זה בטח קשור ללקטוז, הגלוטן והגלוקוז. תמיד אמרתי לעצמי שאני צריכה לשמור על הבריאות, להפסיק להפוך את הגוף שלי לפח אשפה סביבתי. אוכלת מכל הבא ליד, אין דין ואין דיין. אך עצם המחשבה על חיתוך סלטים, הנבטת נבטים וקציצת ירוקים מעייפת אותי.
אני עייפה. כמו בתחילת הריון, רק שממש לא. בהריון יש סיבה טובה, כזו ששווה לסבול עבורה. זו עייפות לשם ומכוח העייפות. עייפות של עשייה בלתי פוסקת שמובילה לרחוב צדדי ללא-מוצא. אני נהגת של למבורגיני שחורה, מבריקה ומאובזרת שנותנת פול-גז ונמצאת בכלל על ניוטרל. אילו היה לי כוח הייתי חוצה יבשות, דוהרת, מגיעה הכי רחוק שאפשר.
אני עייפה. מרגישה כמו זקנה שמרימה מיליון סלים, סלים שאף אחד מהם לא שייך לי. סוחבת עבורם כי גם להם אין כוח. אני עייפה מלהיות עייפה. רוצה לפרק ולהרכיב מחדש, להגיד שהגעתי.
הרצון נוכח, אך מהיכן הכוח לקום מהספה ולעשות מעשה? המחשבה שאצטרך לצאת מאזור הנוחות שלי מכבידה את רגליי. הכל איטי.
אני עייפה. עושה תצפית, מתבוננת. נכנסת ל"מיוט" לא שומעת מילה. רואה אנשים ממהרים מתהלכים ברחובות, בכל אחד מהם אני רואה חלק מעצמי: אמא סוחבת עגלה, ילדה מחזיקה בובה, נער עם עגיל בגבה, מבוגר יושב על ספסל בגינה, בחורה על עקבים. בכל אחד מהם אני מזהה משהו ממני: האמהות, הילדותיות, השובבות, הנעימות, הנשיות – התגעגעתי...
אני עייפה. נמאס לי להיאבק בעייפות. אני משחררת. מכריזה על עצמי "האישה העייפה ביותר בעולם" בתחום הזה אני בטח מס' 1. כשאני חושבת על זה, זה התפקיד שהכי קל לי לגלם – "העייפה" בא לי בקלות, תפקיד שמפנה אליי הרבה זרקורים, תשומת לב ומתעניינים, אולי כדאי לי לחשוב על זה שוב: מה יקרה אם אבחר לגלם תפקיד אחר? האם זה באמת משתלם?
-------------------------------------------------------
דנה בוסקילה – מנטורית להצלחה נשית-יהודית. מאמנת אישית ועסקית. מנחת סדנאות ומרצה.