'התגלות',
נמואל ודני אבידני
מצד אחד, אלבום של ניגוני חב"ד אינו המצאה חדשה. לא מעט אלבומים של ניגוני חב"ד יצאו עד היום, ובפרט בשנים האחרונות, לאור ההתעוררות וההתעניינות ההולכת וגוברת בחסידות.
אינספור ניגונים כבר בוצעו, וחלקם בוצעו כבר אינספור פעמים. מצד שני, נדמה שב'התגלות' של נמואל ודני אבידני, יש משהו שאין בשום אלבום אחר. ואולי יהיה נכון יותר להגיד בדיוק ההפך: יש בו משהו מכל סוגי האלבומים.
באופן כללי, אפשר לחלק את אלבומי הניגונים – לאו דווקא של החצר החב"דית – לשני סוגים עיקריים. הראשון הוא האלבומים האותנטיים, עם אותו סוג של מקהלות חסידים, אותו סוג של עיבודים, אותו טון של "אוי-ווי-ווי", אולי מאז בעל התניא ועד היום. הסוג השני הוא עיבודים חדשניים, מודרניים, לפעמים בעלי אוריינטציה ישראלית. בשני הסוגים אפשר למצוא את אותם "קול דודי דופק" ו"צמאה לך נפשי", אבל בביצועים של זמרים אחרים, בסגנון מוזיקלי אחר, בהברה אחרת ובאווירה אחרת. בין שני הקצוות האלה, במנעד הרחב שבין אברהם פריד לנאור כרמי, נדמה ש'התגלות' מצליח למצוא את הנוסחה המאוזנת.
קשה להגדיר בדיוק את הנוסחה של נמואל ודני אבידני, הן מבחינת הגוון המוזיקלי והן מבחינת האווירה הכללית. ובכל זאת, באלבום בולטים גם התזמור החסידי האנרגטי ורווי כלי הנשיפה, וגם התחכום והמורכבות של המוזיקה המודרנית. שירת הנשמה המתרפקת נותנת מקום גם לקלילות ולמקוריות. לא שלא היו שילובים כאלה עד היום, אבל הגרסה של 'התגלות' עובדת טוב ונשמעת טבעי. רק המנטליות הישראלית, זו שפרויקט 'צמאה' תרם לניגוני חב"ד (בעזרת רמי קליינשטיין, ארז לב ארי, דוד ד'אור ודומיהם), היא המרכיב שחסר בתמהיל הזה.
האלבום מומלץ גם לאוהבי ניגוני חב"ד שאף פעם אינם שבעים מאלבומים, וגם לאלה שלא התחברו עד היום לז'אנר החב"די ולז'אנר החסידי בכלל. אולי דווקא הנוסחה המאוזנת של 'התגלות' תפתח להם את השער לשם.