זוכרים שכתבתי פעם שהגיל האהוב עליי בגידול ילדים הוא כשהם כבר נוער? אז קבלו ביטול: מתבגרים זה סבבה והכול, אבל אין על פיצקל'ה רך ותמים, שאפשר לשבת לידו שעות ולצחוק על הפרצופים שהוא עושה. במיוחד כשהוא הנכד שלך, ולא צריך לקום אליו בלילה.
כן, ברוך ה' זכיתי לשנות סטטוס ולהיכנס למועדון הסבתות. גם אני שולפת את הטלפון ומראה לכל מי שרוצה לראות (וכנראה גם לכמה כאלה שלא) את תמונותיו של התינוק הכי מתוק בעולם. מה סבתות עשו לפני עידן הסמארטפון, תגידו? הקטנצ'יק מתארח אצלנו כרגע, ואני מתגייסת לגמרי בכיף להחליף לו טיטול ולעשות לו אמבטיות בגיגית הכביסה (המחוטאת!) שלי. בפעם הראשונה שטיפלתי בו, דיברתי אליו כמו שנהגתי עם כל ילדיי - "בוא לאמא, מתוק... בעצם, אני לא אמא שלך. אז בוא לסבתא..."
כל מיני אנשים שואלים אותי איך זה להיות סבתא. זה מזכיר לי ששאלו אותי אי פעם בעברי איך זה להיות בת עשרים, ואמרתי שזה מרגיש ממש דומה ללהיות בת תשע עשרה ושלוש מאות שישים וארבעה ימים. גם עכשיו, קשה להגיד שאני מרגישה איזה שינוי מהותי. הקמטים ממשיכים להתקמט להם באותו קצב (קצת מהיר מדי לטעמי, אבל זה מה יש), וברוך ה' אני עדיין מסתדרת בלי מקל.
יותר מזה, בחלקים מסוימים של האישיות שלי, אני לא בטוחה שהגעתי אפילו לגיל ההתבגרות. בשלוליות, למשל, אני כבר לא קופצת, אבל גיליתי שגם לנסוע דרכן במהירות עם האוטו יוצר את אותו אפקט משפריץ וכיפי (אל תדאגו, אני תמיד בודקת שאין הולך רגל תמים באזור), אני נהנית להמציא מילים שטותיות לשירים מוכרים, מתלהבת מירקות ופירות מוזרים כמו בננות סיאמיות, ובאופן עקרוני משתדלת לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. גם כן סבתא.
טיפ מרבי נחמן
במשך שנים היו לי נקיפות מצפון על הגיחות האלה חזרה לילדות. בשלב כזה או אחר צריך להתבגר ולתפוס קצת כובד ראש, לא? "את ממש צעירה", אמרה לי פעם אחת הבנות, "עובדה, הלכת לקנות בגדים, וחזרת עם סוודר עם ציור של סנופי". הכול טוב ויפה, עניתי, אבל לא העזתי ללבוש אותו...
יש דברים שפשוט כבר לא שייכים בגיל מסוים. גם אם אני מדלגת עם הבת שלי בדרך חזרה מהגן, אני תמיד מסתכלת קודם לכל הכיוונים כדי לראות אם יש מישהו בסביבה. וחוץ מזה - באופן מהותי יותר, כנראה שבן אדם דווקא כן צריך לקחת את עצמו ברצינות, אם הוא רוצה לעשות דברים חשובים בחיים. המשחקים והשטויות התחברו לי בראש עם חוסר אחריות, ולא רציתי להיות במקום הזה.
אלא שאז גיליתי את רבי נחמן. הוא מדבר גם על מילי דשטותא, וגם על כך שאסור להיות זקן. אני לא מבינה גדולה בתורת ברסלב (מעריצה מרחוק, הייתי אומרת), אבל זה הרגיע אותי. אין שום רע בלעשות שטויות לא מזיקות מדי פעם. זה נהדר נגד מידת הגאווה, ולשמור על התלהבות זה מצוין. צריך רק להפנות את זה לאפיקים הנכונים.
תמימות של תינוק
אני מביטה על הצעצוע המשפחתי החדש שלנו, שכולם רבים עליו כל היום. מה יש בתינוק שגורם לאנשים לאהוב אותו כל כך? חוץ מזה שהוא חמוד, הנפש שלו חלקה ופשוטה וטהורה כמו העור שלו. אין אצלו אינטרסים ולא כבוד עצמי, הוא לא מעליב ולא נעלב, וממש לא אכפת לו מה חושבים עליו. הוא פולט שובל לבן על שמלת השבת שלי, ובזמן שכולם צורחים הצילו, הוא פוקח זוג עיניים גדולות ולא מבין על מה כל המהומה.
יש אנשים, נדירים מאוד, שמצליחים לשמר את הישרות הזאת לאורך ימים ושנים, ועל שמו של אחד מהם נקרא הנכד המתוק שלי. הוא הגיח לעולם בדיוק ביום השנה לפטירתו של אורי אורבך ז"ל, וההורים שלו החליטו לקרוא לו אורי שמעון - על שם שר הגימלאים, ושר התורה רשב"י.
כל מי שאני מספרת לו על בחירת השם מתרגש. "אוי, אורי אורבך! איך שאהבתי אותו..." אומרים פחות או יותר כולם. ובאמת קשה לחשוב על עוד מישהו שהצליח להתחבב כל כך על קשת רחבה כל כך של אנשים. ואם חיפשתי מישהו שידגים איך אפשר להיות מצחיק ושובב וצעיר וגם בוגר ואחראי ותורם לעולם בכל הכוח - זה האיש. הוא לקח את הטוב מכל העולמות, וזרק את הכבוד המזויף הצדה בגיחוך אורבכי קל.
בסעודת הברית, החתן שלי הפתיע אותנו עם מכתב מרגש ממי שהכירה את אורי אורבך טוב מכולם: אלמנתו מיכל. "אורי היה איש שאפשר ללמוד הרבה מההתנהגות שלו", היא כתבה לנכד שלי. "למשל, לראות את מה שקורה במבט של הומור: לראות מה מצחיק במצב מסוים, לדעת מה חשוב באמת ומה פחות - למשל להיות חבר טוב ולעזור לאחרים. אורי גם חיפש איך לשפר את החיים, גם למבוגרים וגם לצעירים. ובכלל, השתדל לפעול כדי שהעולם יהיה טוב יותר, לא כדי שיאמרו לו כל הכבוד, אלא כי ככה נכון לעשות.
"היו לאורי רעיונות מקוריים, והוא ידע לצחוק ולהצחיק. אפילו אם הוא לא הסכים עם מישהו אחר, והיה ביניהם ויכוח רציני, הוא נשאר חבר איתו. הייתה לו אמונה תמימה בבורא עולם, ונהג לומר 'הבוטח בה', חסד יסובבנו'. והוא היה אדם טוב ויהודי טוב, וככה אמר גם לילדים שלנו, שזה מה שחשוב בחיים". אני חותמת על כל מילה.
eramati@gmail.com