חדווה ישבה בביתה של לאה, ובמשך כמה שעות ערכה את העבודה, עד שהייתה ראויה לעמוד בדרישות האקדמיות.
היא קיבלה סכום נמוך למדי בעד עבודתה, אבל הייתה מרוצה מפני שהייתה זקוקה לו ביותר באותה שעה.
כעבור שנה שוב נקראה חדווה על ידי לאה לערוך עבודה נוספת של בתה. הפעם הדגישה לאה כי המרצה הורה לשפר את העריכה כדי שתעמוד בדרישות האקדמיות. היא סיפרה כי בתה מטופלת בילדים ועוסקת בהוראה וקשה לה מאוד להתמודד עם עריכה לשונית ותוכנית.
בגלל האמון שנוצר ביניהן לא ראתה חדווה צורך לכתוב הסכם על גובה התשלום. היא התיישבה והחלה לערוך את העבודה, ולאור ניסיונה הרב בעריכה הצליחה לסיים את המלאכה בזריזות והעבירה את דפי העבודה המוגמרת ללאה.
כעבור כמה ימים, כאשר ביקשה את שכרה, ענתה לאה: "קודם כול, בתי צריכה לשלם לך ולא אני, ואין לה אפשרות בגלל מצבה הכלכלי הדחוק. וחוץ מזה, העריכה שלך לא הייתה מספיק טובה. אני אקרע אותה לנגד עינייך ואתקן בעצמי. אני יותר בקיאה ממך בחומר הכתוב..."
חדווה הייתה המומה ופגועה. היא לא תיארה לעצמה ששכרה עלול להיגזל ממנה באופן כה משפיל, ובמיוחד לאחר שערכה לפני כן עבודה מוצלחת שבזכותה עלה שכרה של הבת. לא היה צר לה כל כך על הכסף שהפסידה, ובפרט שלבת אין אפשרות לשלם, אבל הטלת הדופי ביכולתה לערוך כאבה לה מאוד. היא ידעה שהאם לא תהסס לפרסם ברבים את חוות דעתה ותפגע בה קשות.
בעצה אחת עם בעלה בועז החליטה חדווה להבליג על עלבונה, וכעבור זמן מה נרגעה מהעניין ושכחה ממנו.
ערב אחד נכנס בועז הביתה ואמר: "חדווה, הגיע לי כסף בשבילך! זה מספיק לנו בדיוק לכיסוי החובות שיש לנו לאופטיקאי ולרופא השיניים".
"על מה אתה מדבר?!", תמהה.
"תשבי טוב על הכיסא כדי שלא תיפלי", אמר הבעל בחיוך והחל לספר כי אתמול נכנס לקניון בנס ציונה והתיישב בבית קפה לשתות כוס חלב כדי שיהיה לו כוח להמשיך בפגישות עם לקוחותיו. כל השולחנות והכיסאות במקום היו תפוסים, חוץ מכיסא אחד ליד שולחנו. יהודי מבוגר התיישב עליו והזמין סלט. בועז פתח עמו בשיחה: "למה אתה לא מזמין עם הסלט עוד משהו?!"
"ולמה אתה שותה רק חלב?!", הקשה הלה בחיוך לעומתו.
הם המשיכו לגלגל שיחה והאיש סיפר: "אני איש עסקים מניו יורק שמעסיק עשרות עובדים. הגעתי לארץ כדי לתמוך בבני ובכלתי שמתקשים לפרנס את משפחתם. מהיכן אתה?"
"אני גר פה, בנס ציונה", אמר בועז.
"גם המחותנים שלי, משפחת מרחבי, גרים בנס ציונה".
"אני מכיר אותם!", קרא בועז, "ואפילו הייתי בחתונה של בתם".
"אתה זוכר את החתונה?!", שאל האיש.
"כן, החתן הוא זמר והוא חיבר לכלה שיר מרגש, שגרם לרבים מהמשתתפים להזיל דמעה".
"נכון. זה באמת היה מאוד מרגש", אמר המבוגר והוסיף, "עכשיו אני רואה שאתה מכיר את בני וכלתי".
האיש המבוגר שתק לרגע, ואז נאנח ואמר: "כואב לי כעת שכלתי לא מקבלת תואר ראשון, מכיוון שחסרה לה עבודה אחת להשלמת התואר. הייתה אישה אחת בנס ציונה שערכה לה את העבודה, אבל אמה של כלתי סירבה להגיש את העבודה שביצעה ואפילו לא שילמה לה. עכשיו החזירו לכלתי שוב את העבודה והיא לא רואה שום מוצא מהסיפור הזה".
בועז אמר לו בהתרגשות: "מי שערכה את העבודה ולא קיבלה את שכרה היא אשתי!"
האיש היה מופתע מאוד, ולאחר שהתעשת בירר מה היה הסכום. בו במקום נתן את הכסף לבועז ואמר שיגיע אליהם עוד הערב כדי למסור את העבודה לעריכה.
וכך באותו ערב חדווה קיבלה את כתב היד לעריכה חוזרת, ולאחר שערכה אותו בהצלחה, קיבלה ענת את התואר הנכסף וקודמה בעבודת ההוראה.
חדווה הרגישה שהקדוש ברוך הוא צופה ומביט בעולמו, וממש הופך עולמות כדי לא לקפח שכר שום ברייה ולהשיב את הצדק על כנו.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]