נפל דבר בישראל. התנועה הרפורמית זכתה השבוע לדוברים חדשים, בעלי חזות חרדית. דוברים אלו מסבירים לנו השכם והערב כמה חשוב לתת לרפורמים אחיזה במקום קודשנו. שאם לא כן, המצב עלול להיות גרוע הרבה יותר.
חז"ל מלמדים אותנו שגם במעשה העגל הייתה מעורבת פשרה. ידע אהרן הכהן שאם יסרב להשתתף – ייהרג על ידי ההמון הנלהב, והתוצאות לעם ישראל עלולות להיות גרועות הרבה יותר (סנהדרין ו). רש"י ותוספות נחלקו במסקנת הסוגיה כלפי התנהלותו זו של אהרן. רש"י קורא עליה את הפסוק השלילי: "בוצע ברך ניאץ ה'". ואילו התוספות דנו אותה לחיוב וקראו עליה את הפסוק "ורבים השיב מעוון".
בדבר אחד לא נחלקו: פסוקים ערוכים הם בחומש דברים, שתיקונו של אהרן ושל הפשרה שערך היו רק מכוחו של משה, היורד מההר ושובר את הלוחות. "ובאהרן התאנף ה' להשמיד אותו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא". אין שום קיום לדרך של פשרה, אלא מכוחה של נושאי האמת המוחלטת היורדת מהר סיני ונכונה גם לשבור את הלוחות מתוך אהבת ישראל הבוערת בקרבה.
ומבט אלינו, אל הבית. כותב שורות אלו נמנה, בעקבות רבותיו, על התומכים בכל לב באיחוד השורות בתוך המחנה הדתי-לאומי לגווניו השונים. אחדות שראוי לה לבוא לידי ביטוי במישורים שונים ומגוונים, ובשדה הפוליטי - באיחוד בין תקומה לבית היהודי. אחדות זו חשובה עד מאוד ברמה הערכית העקרונית, ופירותיה נאים גם במישור המעשי. בנוסף לכך המעבר לתפיסה הממלכתית, היוצאת מגבולות המגזר, רשם השגים חשובים, ובפרט בתחומי החינוך והמשפט.
דווקא הרצון העמוק להמשיך באחדות זו לטווח ארוך, לפתח אותה ולהרחיבה אל עבר ציבורים רחבים של שלומי אמוני ישראל, מזקיק לבנות אותה על יסודות איתנים ומוצקים, על שותפות אמת וגבולות בהירים ומשותפים. שותפות שאין בה ולו קו אדום מובהק אחד, שותפות כזו אינה שותפות של אמת ושל ברית, היא אופורטוניזם הדדי.
לגיטימציה לרפורמים
לעניות דעתי, העמידה על כך שתורת ישראל אחת היא, ואין שתי תורות, ראויה להישקל כקו אדום מובהק, העומד בתשתיתו של הבית המשותף שלנו. הכרה רשמית ברפורמים בפה מלא, כפי שהוצע במתווה הפשרה בעניין הכותל, מתווה שחלק משרי הבית היהודי הצביעו עבורו, מצטרפת לפעולות שונות שכבר נעשו בכיוון כזה, ולהצהרות מפורשות של ראש המפלגה בשבחם של הרפורמים. כמו גם ליצירת פרויקט עתיר תקציבים ללמוד תנ"ך (929) הנותן במה לחירוף וגידוף כחלק מלימוד תנ"ך. גם הוצאת התודעה היהודית מידי הרבנות הצבאית היא חלק מנתינת לגיטימציה ליהדות "אחרת". דבר שלא נוכל לקבל בשום אופן.
באופן כללי, אין שום הצדקה שבמבנה הפוליטי הנוכחי יהיה כרסום בסטטוס קוו בנושאי יהדות ותורה. חובתנו כבית יהודי משותף להציב את העניין הזה כקו אדום לקואליציה כולה.
לא נוכל לצפות מהנהגה חרדית פוליטית שתיקח אחריות על נושאים כאלה. הדאגה ליהדות הממלכתית במדינת ישראל הייתה מאז ומעולם נתונה על כתפי הציבור הדתי-לאומי, ואל לנו להחמיץ את אחריותנו זו.
אחדות אנו רוצים בכל לב. אחדות האומה, ואחדות הציבור הדתי-לאומי, שהוא מהנושאים המרכזיים בעולה האהוב. אך אנו, יושבי בית המדרש, לא נמעל בתפקידנו בפסיפס האחדות הזאת, וכבעלי ברית נאמנים נדע, שפעמים שאהבת ישראל ואמון עמוק בציבור דורשים מאיתנו עמידה איתנה ונוקבת ושרטוט גבולות בהיר.
נפעל לשרטוטו של קו הגבול בנחישות, באמת ובאמונה. לא מתוך עיסוק בחשבונות פוליטיים כלפי פנים או פזילה כלפי חוץ. נפעל כשליחי ציבור, מתוך אמונה עמוקה וארוכת טווח שראוי הציבור היקר והגדול שלנו לשאת על כתפיו את האחריות לאחדות האומה ושלמותה. ואת נאמנותה, כולה, לקודשיה, כפי שניתנו מסיני ונישאו על כתפי הדורות כולם.
גם לנו, הצעירים, יושבי הספסלים האחוריים בבית המדרש הגדול שלנו, בית מדרשו של הראי"ה זצ"ל, יש תפקיד בקריאה זו. תוך התנהלות עדינה ומדויקת אל מול מקומם החשוב והמרכזי של זקני המחנה. קול המון כקול ש‑די. וקול המונם של בני תורה חפצי טובת הכלל, על אחת כמה וכמה. בדרכים הנכונות, נוכל להוסיף כוח ועוצמה, לכל הנושאים באחריות.
כציבור, לא נוכל לסמוך על אחרים בשמירה נאמנה על אחדות האומה וקודשיה, כי לנו משפט הגאולה לגאול, ואין גואל קרוב ממנו. עם אחד. תורה אחת. כותל אחד.