שבוע לפני שפרץ פולמוס המחסנית מול המספריים בעקבות דברי הרמטכ"ל, פרסם דאע"ש קלטת בשבחם של השהידים הצעירים שהארגון מטפח לקראת משימתם ההרואית והסופית.
אנו למדים מהסרט שדאע"ש רואה בילדים מכפיל כוח, היות שלחימתם יוצרת דמורליזציה אצל האויב.
השיטה אינה חדשה. בימי מלחמת איראן-עיראק, איראן, שיצאה מהמהפכה האסלאמית עם צבא מרוסק, הייתה בעמדת נחיתות מול הצבא המקצועי והמצויד היטב של סדאם חוסיין. כדי להתמודד עם הנחיתות יצר האייתולה חומייני את הבסיג', צבא של נערים בני 12‑17. הבסיג' הסתער על העמדות העיראקיות כאשר מפתח פלסטיק מתוצרת סינית קשור לצווארם של הלוחמים הצעירים, כדי לפתוח את שערי גן עדן למתאבדים הצעירים. הגלים האנושיים פעלו בגופם לסלק את המוקשים, ואחריהם כבר הגיעו החיילים האיראנים הסדירים. קצין עיראקי העיד על הדמורליזציה שהטקטיקה זרעה בשורותיהם: "אתה מסוגל לקצור את הגל הראשון, ואז את הגל השני, אולם בשלב מסוים כאשר הגופות נערמות לפניך, כל מה שאתה מבקש הוא לצעוק ולזרוק את כלי נשקך".
אנו שומעים מפי מפקדים שסגנון הלחימה הנוכחי גובה מחיר פסיכולוגי אצל חיילינו, כאשר כל נערה תמימה עשויה להתגלות כדוקרת. טבעי שהם רוצים להילחם שווים מול שווים ולא מול ילדות עם מספריים. אפילו גוליית הפלישתי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, התרעם על דוד שבא מולו במקלות. אולם לפעמים נגזרות מלחמות מהסוג שלא מלמדים בבה"ד 1, ולישראל אין לוקסוס לברור באיזה סוג של מלחמה עדיף לה לנצח. האויב הפלשתינאי רוצה לטעת בנו את הרושם שבידו מאגר בלתי נדלה של שהידים צעירים, שיגיחו שוב ושוב בשער שכם ובצומת גוש עציון עד שיימאס לנו מהספור. המצב הזה נחשב מצדם להצלחה, כפי שמבחינתם גם האינתיפאדה השנייה הסתיימה בהצלחה, למרות מבצע חומת מגן, כי היא הובילה לבריחה מעזה. ברוח זו כבר מופיע ראש אגף המודיעין בצה"ל, הרצל לוי, בפני שרי הממשלה, וממליץ על פתיחת תהליך מדיני כי צה"ל כבר מיצה את כל הצעדים שברשותו.
נוכח האסטרטגיה שמפעיל האויב, חיילינו חייבים להבין ש"הבא להורגך השכם להרגו" אינה סתם סיסמה. בנוסף לכך, עליהם להיות מצוידים בתודעה יהודית שהרבנות הצבאית מסוגלת לספק להם, ולא באיזו ערכה סתמית תוצרת אכ"א.
הכרה ברפורמים, אבל דו-סטרית
אני מצדיק את ההידברות של ראש הממשלה עם היהדות הרפורמית, וגם את הפשרה שהושגה לגבי התפילה המעורבת בכותל. חרף חילוקי הדעות החריפים שיש לנו עם הרפורמים, מתן דריסת רגל לרפורמים בארץ הוא מחיר נסבל תמורת דריסת רגל של ישראל אצל הקהילות הרפורמיות.
אין אנו חיים בתקופת ההשכלה והאמנציפציה שבה עשתה הרפורמה שמות בקהילות ישראל. אנו חיים בעידן אחר שבו יהודים דתיים אינם צריכים להתבייש מהישגיהם הכלכליים והחינוכיים מול הרפורמים. מי שישלם את מחיר מתן ההכרה לרפורמים הם הרפורמים עצמם, כי יישלל מהם התירוץ שאי הכרת המדינה במעמדם הוא הגורם האחראי למעמדם השולי.
אולם מחיר הפשרה סביר בתנאי שמדובר בתהליך דו-סטרי. שיבואו הרפורמים ויטיפו לנו על דמוקרטיה ופלורליזם, בתנאי שהשר יריב לוין ואחרים יורשו להעיר להם על קצב ההתבוללות בקהילותיהם, ולשאול כיצד הם מתכוונים לפעול בנדון בעזרתנו.
בחירות באיראן – משחק מכור
מחר (יום שישי) איראן הולכת לבחירות למג'ליס ולמועצת המומחים. כלי התקשורת והפרשנים אוהבים בחירות, ולכן אפשר לקרוא דיווחים על העימות בין המתונים והשמרנים. הניסיון ליצור עניין בבחירות כאלה מזכיר את מאמציהם העילאיים של שדרני ספורט, לאחר שהתוצאה במחצית כבר עומדת על 6‑0, לשכנע את הצופים שהמצב עשוי להתהפך במחצית השנייה. אלא שאפילו ההשוואה הזאת כבר איננה במקומה, היות ששופטי המשחק האיראנים כבר הרחיקו את רוב הקבוצה היריבה ופסלו אותה מלהתמודד.
גם אם היה מתרחש נס וקבוצה של חמישה שחקנים הייתה מצליחה להבקיע שער הוא היה נפסל. למי שעדיין זוכר את הוויכוח סביב הסכם הגרעין עם איראן, שופרי הממשל האמריקני טענו בלהט שההסכם יחזק את ה"מתונים" נוסח נשיא איראן חסן רוחני, ודחייתו תפעל לטובת הגישה הנוקשה. "טוב, לא הבטחנו מיידית", מצטדקים עתה בממשל, ועל זה נאמר: הרוצה לשקר, ירחיק עדותו לעשרים שנה ושלושים שנה.
בינתיים, השמרנים שכבר ניצחו בבחירות מאפשרים לעצמם להתעלל במערב. יום המהפכה האסלאמית ב‑11 בפברואר נחגג בתהלוכות ודברי רהב. הלהיט השנה היה מיצג של מלחים אמריקנים כורעים ברך ומרימים ידיים בפני שוביהם האיראנים. בכיר במשמרות המהפכה האיראנית הכריז שאיראן אינה רוצה מלחמה, אבל אם האמריקנים יעזו לכפות מלחמה כזאת, כוחות איראן יכבשו גם את הבית הלבן (הבריטים היו האחרונים לרשום הישג כזה, בפשיטה שערכו בשנת 1814 כאשר שרפו את וושינגטון הבירה).
חידוש מרנין נוסף היה התגייסות התקשורת האיראנית להעלות את המחיר על ראשו של הסופר הגולה סלמן רושדי. האייתולה חומייני הוציא פתווה על ראשו של הסופר שביזה את האסלאם, ופתוות חייבים לקיים גם על אדמת בריטניה. כנראה ש‑3.2 מיליון דולר לא הספיקו עד כה, והפרס הגדול עומד עתה על יותר מ‑4.2 מיליון. אלה סתם דיבורים, מנחמים הפרשנים, זו רק התרברבות לצורכי תעמולת בחירות. אכן, הפרשנים תמיד השכילו לא לייחס חשיבות לדיבורים, הבעיה היא שהם גם לא מסוגלים להצביע על מעשים המעידים על מגמה הפוכה.
בינתיים, על פי הסקרים, יותר משני שלישים מהעם האמריקני שוללים את ההסכם, וכמעט 80 אחוזים מתעבים את איראן (רק לצפון קוריאה שמור רייטינג נמוך יותר). יהיה מעניין לראות האם הנתק בין העם לאליטות והתקשורת יבוא לידי ביטוי בבחירות של ממש, שתיערכנה בארצות הברית.