ביום שני השבוע הלך לעולמו זקן האדמו"רים, הרב יוחנן סופר זצ"ל - האדמו"ר מערלוי, והוא בן 93.
האדמו"ר היה דור חמישי (בן נינו) של בעל החת"ם סופר זצ"ל, ונחשב לאחד מממשיכי דרכה של השושלת. האדמו"ר שרד את השואה ובשנת תש"י עלה לישראל יחד עם קבוצת תלמידים, והקים מחדש את ישיבת פרשבורג וקהילת ערלוי.
במשך קרוב לארבעים שנה היה חבר נשיאות מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בשבוע שעבר אושפז בבית החולים בשל דלקת ריאות חריפה ומצבו המשיך להידרדר, עד שביום שני לפנות בוקר השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.
במהלך הלוויה הספידו שבעת הבנים את אביהם והכתירו את הבן רבי משה סופר, ששימש כאב"ד חסידות ערלוי, ל"ממשיך" שכעת ינהיג את הקהילה. בין הרבבות שנטלו חלק במסע הלוויה בירושלים היו גם רבים חובשי כיפות סרוגות.
"העובדה שהוא לא גר בגאולה או במאה שערים אלא בקטמון, פתחה אותו לציבורים אחרים", מסביר ברוך מרזל, איש חברון, שהיה מקורב לאדמו"ר. "הוא ראה ברחוב אנשים אחרים, נתקל בשאלות אחרות ובבעיות אחרות. בדומה לאדמו"רים שגרו בתל אביב, כמו סדיגורא ואחרים, שתל אביב השפיעה עליהם במובן החיובי. הם חוו את כלל ישראל מזווית קצת אחרת. זה לא פשוט להחזיק קהילה חסידית וישיבה חסידית עם ראש ישיבה תקיף, עם משמעת, בתוך שכונה כזאת".
הירתמותו של האדמו"ר לכל דבר שבקדושה הייתה עניין ידוע, אם במאבקים הרבים על שלמות הארץ, נגד תוכנית ההתנתקות, הסכם וואי ומסירת שכונת אבו דיס לערבים, ואם בהפגנה הגדולה נגד בג"ץ, במערכה נגד מצעד הגאווה בירושלים ועוד. למרות שכל חייו היו מוקדשים ללימוד תורה בשקידה, למאבקים אלו על עניינים שראה בהם אסון וסכנה היה נרתם בכל מאודו. בתקופת המאבק נגד מסירת אבו דיס, למרות שהממשלה כבר החליטה אחרת, האדמו"ר התגייס למערכה יחד עם הרב פרוש ורץ לרב עובדיה יוסף זצ"ל, איתו היה בקשרי הערכה מיוחדים, ולא נח ושקט עד שפעל את פעולתו.
"בתקופת הפיגועים הקשים בחברון היינו מקבלים טלפון מהגבאי של האדמו"ר: שמענו שקרה כך וכך, האדמו"ר רוצה לדעת שהכול בסדר אצלכם. כל הזמן היה דואג לשלומנו", נזכר מרזל. "הרגשנו שיש מישהו ברקע שאכפת לו מאיתנו. גם כשהייתי במעצר בית הוא ביקר אצלי בבית. כל שנה היה מגיע לחברון ועושה טיש במרכז גוטניק".
מרזל מספר על חוכמת החיים הרבה שהייתה לו. "הוא ידע איך לגשת לכל הדברים ולהסתדר גם עם מי שלא הסכים איתו, ומאידך לא התפשר בנושאים הדתיים ובנושאים של ארץ ישראל. היינו אצלו יחד עם הרב דב ליאור בזמנו במאבק נגד ההזזה של קבר ברוך גולדשטיין. הוא הביע עמדה נחרצת נגד והביא ראיה מוחצת לכל המתנגדים, שאפילו במקרים הנדירים שהתורה מורה לתלות פושע, בכל זאת ההלכה היא 'לא תלין נבלתו עד בוקר', קל וחומר גם כאן".
ביטוי נוסף לאהדתם של רבים לאדמו"ר, למרות חילוקי הדעות הנוקבים, היה התייחסותו של נשיא המדינה ראובן ריבלין לפטירתו: "האדמו"ר היה דמות ייחודית, אהובה ומוערכת על ידי חילונים, דתיים וחרדים. בנועם דרכו הוא ייצג את יהדות הונגריה החסידית והמתנגדית גם יחד. בבית המדרש שלו, שנבנה דווקא בשכונת קטמון, יכולת להתפלל בנוסח אשכנז ובסגנון חסידי. פטירתו של מנהיג ציבור וראש עדה שהיה ניצול שואה ופליט שאיבד את אביו, אמו ואחיותיו במחנות העבודה והמוות, 'על מוקד קדושת השם' כלשונו, חייבת גם היא להזכיר לנו את הכבוד והדאגה לניצולי השואה ההולכים ומתמעטים, ואת החובה לספר עד דור אחרון על מאורעות עמנו".
גם נשיא המדינה הקודם שמעון פרס פרסם דברי פרידה מהאדמו"ר: "בדרכו הייחודית, האדמו"ר מערלוי זצ"ל היה איש דת לכולם - חרדים, דתיים וחילונים כאחד. מרכז פעולתו נעשה דרך בית המדרש שבנה במרכזה של השכונה החילונית קטמון שבירושלים ומצודתו הייתה פרוסה על כולנו. בענוותו ואצילותו המיוחדת, הקרין אהבת ישראל ואהבת התורה".