נתחיל מהסוף: הסיפור הרפורמי לא יוליד משבר קואליציוני. לא יוליד משום שהחרדים לא רוצים אופוזיציה, לא רוצים בחירות, לא רוצים להחזיר את יאיר לפיד לקדמת הבמה בשעה שסקריו מצוינים והמומנטום שלו יותר ממדהים.
הוא לא יוליד משבר קואליציוני כי גם החרדים גדלו על 'תן לי יבנה וחכמיה'. בהסכם הקואליציוני האחרון שמומש בחלקו הגדול בליל אישור תקציב המדינה ובשבועות שאחריו, הם לא קיבלו רק את יבנה אלא את ירושלים כולה עם הכותל המערבי. הם קיבלו חזרה גנרלית לימיה העליזים של 2012 בכל הנוגע לתקציב הישיבות, הם קיבלו את חוק הגיוס המתוקן, הם קיבלו את התפקידים שביקשו בממשלה ובכנסת. ליותר מזה הם יכלו רק לחלום.
אז נכון, אין ספק שלפני שלושה שבועות כשהממשלה הכירה באופן רשמי בזרם הרפורמי כשהקצתה לו מקום בכותל המערבי נרשם תקדים שלילי מבחינתם של החרדים. העניין הוא שברמה המעשית לא קרה דבר: המתחם ההוא אויש מאז ומעולם על ידי אנשי הקהילה הרפורמית וכל אמירה אחרת אינה תואמת את המציאות בשטח. מה גם, שההסדר הזה מונע מבג"ץ להפוך את ההסדר למתווה גרוע בהרבה.
ההנהגה החרדית נהגה בדיוק כפי נוהגת במקרים מהסוג הזה: היא יוצאת בסדרת מחאות קולניות ומזעזעת את המערכת. קודם כל כדי לנסות ולמזער נזקים סביב מהות ההחלטה ויישומה בשטח. שנית, המחאה חשובה בעצם קיומה. פיגוע הצהרתי צריך להיענות על ידי מהלך מחאתי בדיוק מהסוג הזה.
הסוג הזה עוסק בכינוסי מועצות גדולי התורה של יהדות התורה, בגילויי דעת של מועצת חכמי התורה של ש"ס, בכינוס מועצת הרבנות הראשית, באמירות חריפות במליאה על ידי שרי וחברי הכנסת החרדיים המלווים בלא מעט רעשי רקע בעמודיהם הראשונים של היומונים החרדים ובמאמרי המערכת על שלל סוגיהם.
הסיפור הגדול מתרחש דווקא מאחורי הקלעים. מאחורי היציע החרדי שם מתפרצת התגעשות עולם, נצבע בנימין נתניהו מחדש בשלל גווני הקשת במגרש החילוני. בשעה שיאיר לפיד ממצב עצמו כאלטרנטיבה שלטונית ומצליח לשפר את סקריו בקרב בוחריו, צף הקמפיין החרדי נגד ראש הממשלה ודוחף את נתניהו חזרה לזרועות החילונים.
נתניהו לא יכול היה לקבל מתנה טובה מזו. וכל זאת, בשירות הרפורמים.