קראנו את סינדרלה, שמענו את הסיפור ואת המוסיקה ועכשיו בגרסה חדשה וברוח הזמן, הפקה חדשה של סינדרלה, מהאופרות האהובות ביותר של רוסיני.
ב"לה צ'נרנטולה" נעלמים מגרסת סינדרלה העממית של שארל פרו ושל האחים גרים, אחדים מן האלמנטים המרכזיים של האגדה: האם החורגת המרושעת, הפיה הטובה ונעל הזכוכית אותה נועלת סינדרלה בנשף.
ג'קופו פרטי, המחזאי, ויתר על האלמנטים הקסומים שנמצאים באגדה ויצר מעשיה מוסרית הנשענת על משחק נהדר של עיוותים ואי הבנות. ההתעקשות האיתנה של "הרעים" מובסת על ידי ההתמדה הכנה של "הטובים" תוך כדי וירטואוזיות מוסיקלית מהירה ומבריקה.
את אמה המרשעת והחורגת של סינדרלה מחליף אב המתכחש לבתו ומעדיף את בנותיו החורגות, נעל זכוכית של סינדרלה המקורית שנשארה בידי הנסיך, מוחלפת בצמיד מוזהב אותו מעניקה סינדרלה לנסיך כסימן היכר לפגישתם העתידית, וגם: בגרסת האופרה, סינדרלה פוגשת את הנסיך עוד לפני הנשף כשהוא לבוש בבגדי משרת ובמקום הפיה הטובה נמצא על במת האופרה הקוסם אלידורו, יועצו של הנסיך שדואג לסוף טוב.
לעולם לא נדע לבטח מדוע ויתר רוסיני על נעל הזכוכית, אך יש הטוענים, כי בעת ההיא חל איסור מוחלט על הצגת רגלי נשים חשופות על הבמה ולכן רעיון נעל הזכוכית היה פסול מיסודו.
צמד הבמאים ססיל רוסה וז'וליאן לובק מספרים על הפרשנות המיוחדת שלהם להפקה זו, "מעל לכל, התפקיד שלנו הוא לפסל עולם חזותי שיאפשר לנו להפוך את הסיפור לברור יותר ביחד עם המערבולות הווקאליות של היצירה המוסיקלית והשפע הדרמטי של הליברית. בעולם שאנחנו יצרנו הדמויות מתנצחות בתוך תיבת נגינה מטורפת, הגיבורים מתפתחים על במה מסתובבת בה המרחב משתנה בהדרגה תוך מעבר מחדרו הרעוע של דון מניפיקו לגינה שוקקת החיים של הנסיך רמירו, בעוד שהארובה הקודרת של אנג'לינה (סינדרלה) הופכת לאולם הנשפים החגיגי בארמון התפור למידותיו של המשרת דנדיני.
המכניקה המסתובבת על הציר הזה של כל הדמויות הלא אמיתיות נראית כאילו היא נעה ומשתנה על פי שרביט הקסמים של דמות הצללים, אלידורו, המושך בחוטים ומתבונן בחיוך זדוני בהשתלשלות האירועים. הוא מלווה על ידי שש שוליות מהירות וערמומיות המגולמות על ידי שישה שחקנים-רקדנים, שמפרשים ויזואלית את כוונותיו של הקוסם. בנוסף, הוא מזמין את הצופים להיות שותפים ועדים למעשיו בין כאשר המסך מורם או מורד, וכך הקהל לוקח חלק בבימוי עצמו ובעולם שאלידורו בורא לנגד עיניו".
על המופע מנצח הצעיר הישראלי דניאל כהן שהוא בעל קריירה בינלאומית משגשגת ולצדו צוות סולנים ישראליים ובינלאומיים.
ססיל רוסה וז'וליאן לובק הכירו בשנת 2000 כאשר למדו פנטומימה אצל מרסל מרסו. מאז 2004 הם פיתחו שפה תיאטרלית ייחודית המתבססת על מופעים חזותיים, ליריים ורב תחומיים שונים. בשנת 2008 הם הקימו את תאטרון שלמיל שההפקות המקוריות שלו זכו להצלחה רבה.
העיבוד המרשים שלהם ל"יפה והחיה" המשתמש במוסיקה של מוצרט והיידן זכה גם להצלחה רבה בסיורי הופעות בכל רחבי העולם. בעקבות הצלחה זו החלו לשתף פעולה עם מנצחים רבים במופעים מוסיקליים שונים שהתבססו על השפה התיאטרלית החזותית הייחודית שלהם. הם ביימו הפקות עבור בתי אופרה בבלגיה ובצרפת. זו עבודתם הראשונה באופרה הישראלית.