היום (שלישי) יצוין ברחבי ישראל 'יום המעשים הטובים', וביומן ערוץ 7 העלינו בפני הרב בני וורצמן, מנכ"ל 'לאורו נלך' את השאלה העקרונית, האם יום שכזה הופך אותנו לטובים יותר או אולי רק עוזר "לנקות את המצפון" יום אחד בשנה ובשאר השנה לשכוח את הצורך לתרום ולעזור.

"החיים לא שחור לבן אלא מורכבים יותר", משיב הרב וורצמן לדברים וקובע כי "השאלה היא מה מגמתו של היום הזה ולאן פניו. הרי התורה וחז"ל מלמדים אותנו להיות אנשי חסד ואנחנו הולכים בדרכו של איש החסד, אברהם אבינו. השאלה היא מה המטרה של יום המעשים הטובים, לנקות את המצפון שכעת יש יום אחד בשנה שאותו אני מפנה למעשים טובים, וזה טוב לכשלעצמו, אבל אם זה נגמר בזה אז זה אולי טוב אבל המטרה צריכה להיות אחרת".

"יום המעשים הטובים הוא יום שעניינו הוא לעשות טוב לא כאקט חד פעמי אלא כדרך חיים. אנחנו ב'באורו נלך' הפרויקט שלנו הוא נתינה והתנדבות כדרך חיים, אנחנו רוצים להטמיע את מושג התרומה לחברה לקהילה ולמדינה כמשהו שיטתי, דבר קבוע ומתפתח ולא כאירוע חד פעמי שמסמנים וי ומתקדמים הלאה עם מצפון נקי. נתינה היא דרך חיים".

אז איך עושים את זה בציבור מודרני עכשווי הרודף אחר ההישגיות ואינו מסתפק במה שיש לו בממד החומרי? משיב הרב וורצמן: "כשחז"ל אומרים לנו שישראל הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, הם אומרים שגם אם זה לא נראה בחוץ אתם כאלה, אתם גומלי חסדים. זה בעומק נשמתכם. תפקידנו כבוגרים, כאנשי חינוך, כהורים וכפוליטיקאים הוא לעורר את הרצון והחשק הזה לעשות טוב לחבר. כשאדם עושה טוב לחברו, ונכתבו על כך מחקרים, הוא מרגיש טוב לעצמו, הוא מתרומם".

לנוכח דבריו אלה נשאל הרב וורצמן כיצד הוא מתייחס לאותם הטוענים שהתחושה הטובה העצמית הנוצרת מעשיית הטוב הופכת את המעשה הטוב למעשה אגואיסטי. האם אמירה שכזו היא איצטלה פילוסופית לעצלנות או שיש בה אמת כלשהי? הרב וורצמן אינו מתרשם מהדברים ומציין ששאלה שכזו נשאלה מקדמא דנא, אך "נבראנו עם אגו, ובלעדי האגו לא היינו בכל מקום שאליו הגענו. יש בנו אגו ורצון לממש את היכולות שלנו. הקב"ה אומר לנו שהוא ברא את העולם ואנחנו תפקידנו לקדם אותו ולא לשבת בבית. התורה עוסקת ארוכות בבניין ובמלאכה פיזית של בניית המשכן. הקב"ה רוצה לבנות אותנו בארץ, בעולם המעשה". על זאת הוא מוסיף ומעיר כי כלל אינו בטוח שלא טוב להרגיש טוב עם העשייה למען הזולת...

"מה זו עשיית הטוב עם האחר בדור שלנו? בדור שלנו האגו מאוד חזק ואנחנו שקועים ברצונות והנחשקים שלנו וקשה לנו לראות את האחר. כשמדברים על חסד ונתינה כדרך חיים אנחנו מלמדים את עצמנו לשים את עצמנו מעט בצד. לא למחוק את עצמנו כי אם נמחק את עצמנו לא נוכל לתת לאחר, אבל לשים את עצמנו בצד ולשים לב מי זקוק לחסד שלך בדברים היומיומיים והקטנים. אני סבור שמי שמלמד את עצמו להיות איש חסד בדברים הקטנים והיומיומיים כאשר יהיה צורך במסירות נפש גדולה זה יפרוץ ממנו בגדול כי הוא אימן את שריר הנתינה שבו".

מוסיף הרב וורצמן ומעיר כי אל לנו לשכוח את העשייה הפנים משפחתי ופנים ביתית של כל אחד ואחד מאיתנו. "לפעמים אנחנו מרגישים שבבית אנחנו משוחררים מהפאסון ששמרנו עליו בחוץ, ואז אנחנו לא רגישים מספיק לראות את הצורך של בן הזוג ושל הילד, של ההורים והסבא והסבתא המתבגרים, לראות מה קשה להם ולעשות חסד בתוך הבית. לא רק לטפל בסבא ובסבתא של השכן. סבא שלך קורא לך, שב איתו תקשיב לו. זה מה שהוא צריך, אוזן קשבת, לב ואיכפתיות. את הנקודה הזו אנחנו מתאמצים להאיר, נתינה כדרך חיים, בדברים הקטנים".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו