התחלה: לפני 66 שנה ביום העצמאות, ה' באייר תש"י. ילד רביעי מתוך חמישה ילדים. נולד וגדל בבירה. "כל החיים שלי הם כאן, בירושלים".
ההורים: אליהו ובלומה ז"ל. "ברחו מאירופה תוך כדי המלחמה, והגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית. אבא ירד מהאונייה ושחה לחוף. ככה הוא התחיל את החיים בישראל, כמו שהוא, בלי כלום". למרות זאת, זכו להקים משפחה לתפארת.
האב: בעל חנות תכשיטים ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. "עבדתי איתו 25 שנה בחנות. אבא היה אדם ישר דרך וחרוץ, שהתחיל מאפס ובנה את עצמו. בעל הומור מחודד ושמחת חיים".
האם: "יד ימינו של אבא. הייתה מגיעה כל יום לחנות ולנו השאירה בית מסודר ונקי טיפ טופ. הייתה מבשלת ואופה משהו לא רגיל".
להיות בשמחה: למרות שהמשפחות של הוריו נספו בשואה, "גדלנו בבית שמח. כמעט לא דיברו על המשפחה שנשארה מאחור". הוריו היו נשואים קרוב לשישים שנה. "זוג יונים. אמא נפטרה ביום שישי, ושבועיים אחריה אבא נפטר".
רחוב עזה: את ילדותו העביר בשכונת רחביה. "אבא שלי לקח דירה צנועה בדמי מפתח". ולא, הוא לא היה שכן של ביבי. "הגינה שממוקמת מול הבית של ביבי הייתה אז מגרש נטוש, ואיפה שעומד כיום בית הנשיא היה מגרש הכדורגל שלנו". זוכר את השכונה כמקום מאוד משפחתי וחם.
גדול תורה: בוגר בית הספר היסודי תלמוד תורה 'שילה'. בהמשך פנה לישיבת 'קול תורה' בשכונת בית וגן "בזמן שר' שלמה זלמן אוירבך היה ראש ישיבה. זכיתי להכיר דמות של גדול בתורה אמיתי".
דוגמה אישית: ראה ברב אוירבך זצ"ל רב ומתווה דרך והתייעץ עמו רבות במהלך השנים. "במלחמת ששת הימים נפל פגז בהר הרצל וכל הקירות בישיבה רעדו. הרב הפסיק את הלימוד ולא התבייש להישכב על הרצפה. שיעור לכולנו לערך של חיי אדם".
מלחמה: במלחמת ששת הימים היה בחור צעיר. זוכר תקופה מתוחה וסוערת. "הורדנו את בית המדרש והסטנדרים למקלט והמשכנו ללמוד. הכול קרה במהירות, עד שקלטנו מה קורה המלחמה נגמרה".
הכותל: בערב שבועות התגנב בחשאי יחד עם חברים דרך שער צדדי לכותל המערבי. "לפני כן, הכרנו את העיר העתיקה רק מתצפית מרחוק. אי אפשר לתאר את ההרגשה להתקרב בפעם הראשונה בחיים לכותל. זה היה משהו נשגב, ממש להרגיש את משק ההיסטוריה".
לצבא: למד כשנה בישיבת חברון. כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים התגייס לנח"ל החרדי. "התגייסנו כמה חברים יחד למסגרת דתית שהתאימה לחינוך שקיבלנו".
החצי השני: מירי (65). בהכשרתה מורה לריתמיקה וגרפיקאית. נישאו לפני 42 שנים. כל השנים גרו בירושלים. "היא הפרטנרית שלי לעשייה בזיכרון מנחם. אשת חיל אמיתית".
ילדים: שישה. הבן הבכור מנחם ז"ל, שעל שמו הוקמה העמותה, ואחריו: מוישי (39), צביקי (37), שייקה (34), אסתי (32) וישראל (30).
מנחם: נולד לפני 41 שנים. בגיל שנה אובחן כחולה בלוקמיה. "היינו זוג צעיר, שבשבריר שנייה כל העולם שלו קורס. אפשר לומר שיש את החיים עד לאותו רגע, ויש את החיים שאחרי".
ההלם: "כהורה, בשלב ראשון אתה מאבד את הצפון. ההתמודדות הראשונית הייתה להבין בכלל במה מדובר, מי נגד מי. בשבילנו סרטן היה שווה ערך למוות. זוכר שצילמתי אותו כדי שתישאר מזכרת. גם התגובות של הסביבה היו קשות. אנשים לא ידעו איך להגיב ומה לומר בסיטואציה הזאת".
תחזית קודרת: הרופאים היו פסימיים. "רפואה עובדת לפי סטטיסטיקה. בשבילם המספרים והמידע היבש זה הבסיס. לנו יש גם אמונה, נשמה וזכות אבות. החלטנו שיהיה מה שיהיה, אנחנו נלחמים על הבן שלנו".
נלחמים: הם נלחמו, ועוד איך. במשך יותר מ‑14 שנים נלחמו בכל כוחם על חיי בנם, "עם הרבה תפילה, אמונה ותקווה". חמש פעמים המחלה תקפה מחדש, אך הם סירבו להרים ידיים. "במשך השנים נולדו לנו חמשת הילדים הנוספים, החיים נמשכו, דאגתי לפרנסה והשתדלנו לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם".
לא אמות: בימים שמנחם שכב בבידוד, דאגו הוריו להושיב מחוץ לחדרו נגנים, שהיו יושבים ומנגנים לו להנאתו במשך שעות. "מנחם אהב מוזיקה. זה מילא אותו. לאורך השנים היינו עושים כל מוצאי שבת מלווה מלכה מוזיקלי אצלנו בבית. השיר האהוב עליו במיוחד היה 'לא אמות כי אחיה'".
אובדן: מלבד הטיפולים הקשים, עבר מנחם בגיל 14 גם השתלת מח עצם בניסיון להציל את חייו. "אחרי כמה חודשים המחלה חזרה בבום, וכבר לא היה מה לעשות יותר". בערב ליל הסדר, י"ג בניסן בערב, השיב מנחם את נשמתו.
השבר: "אני חושב שלאבד ילד זה הדבר הכי קשה שאדם יכול לחוות בחיים. זה לא דרך הטבע. אחרי שנים של מאבק פתאום נפער בחיים שלנו חלל עצום וצער גדול. הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות לזכרו משהו".
לזכרו: "הבנו שהניסיון שצברנו עם מנחם יכול לעזור להורים אחרים שנמצאים באותו מצב. החלטנו שזו עכשיו המשימה שלנו - לעזור לאחרים". כך, לפני חצי יובל, נוסדה עמותת 'זיכרון מנחם'.
זיכרון מנחם: את הניסיון הרב שצברו ואת התובנות מהתקופה יישמו בני הזוג ארנטל כדי להיטיב עם ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. במרוצת השנים נרתמו לפעילות גם רופאים, בעלי מקצועות חופשיים, אישי ציבור, רבנים ומאות רבות של מתנדבים מסורים.
לתרום דם: הפרויקט הראשון היה הקמת מאגר תורמי דם ומרכיבי דם. לשם כך נדרשו תורמים שנמצאו כשירים. "חשבתי לאסוף תרומות מבחורי ישיבות. בזמנו, לפני 25 שנים, זה היה מהפכני. התייעצתי עם הרב אוירבך שכבר לא היה אדם צעיר, והוא השיב בפשטות: 'אני אתרום דם ואחריי יבואו הבחורים'".
בתור לתרום: עם השנים מערך תורמי הדם התפתח, "וכיום זיכרון מנחם תורמת בבית החולים הדסה כשמונים אחוזים ממרכיבי הדם שלו. יותר מ‑2,500 תורמים, בחורי ישיבות וסטודנטים, כלולים ברשימת ההמתנה. ביניהם תלמידים מישיבות שבי חברון, הר המור, מרכז הרב, הר עציון, מעלה אדומים, הישיבה בעכו ועוד. איזה חבר'ה נפלאים".
ההלם: במסגרת תפקידו פוגש ארנטל הורים מיד לאחר שהתבשרו כי ילדם חולה. "הם באים אלינו כשהם בהלם הראשוני ועם פחד משתק. פתאום הם צריכים להכיר מונחים רפואיים מורכבים, להגיע להחלטות הרות גורל ולהתמודד עם המון פחדים, בעיות טכניות ונפשיות. הם בבלגן גדול, ואני חושב שזה בדיוק הזמן לשוחח איתם".
השיחה: "הם נכנסים לחדר כואבים ושבורים ואני מסביר להם מהי המחלה, לקראת מה הם הולכים ובמה אנחנו יכולים לעזור ולתמוך". המפגש האישי אורך כארבע שעות. "אני משתדל להרגיע כמה שאפשר, ולתת את התקווה והתמיכה שהם צריכים לקראת הבאות".
ליווי צמוד: בנוסף לכך, החל מרגע גילוי המחלה העמותה נותנת מענה למכלול היבטים ותומכת בילד החולה, בהוריו ובאחים ועוזרת להם לשאת בעול הפיזי והנפשי. "אנחנו מעניקים תמיכה מקיפה לכל המעגל המשפחתי. קבוצות תמיכה, פסיכולוגים, עיסוי להרפיה, חוגים, מרכז יום, מחנות נופש לילדים ולהורים ועוד".
לתת בהתנדבות: במחלקות בתי החולים ובבתים פועלים מתנדבים מבוקר ועד ליל, ולצדם צוות מורות מקצועי לאמנות, מוזיקה ועוד. גם משחקייה וספרייה עומדות לרשות הילדים, ואפילו מסיבת יום הולדת חלומית נחגגת לכל ילד. "משתדלים לשמוח ולשמח כמה שאפשר".
תרומת שיער: אחת מתופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי היא נשירת השיער, "מדובר באחד ההיבטים הכי רגישים וטראומתיים אצל החולים". מי לא שמע על תרומת שיער לפאות לילדים חולים מטעם עמותת זיכרון מנחם? כיום מדובר במפעל חסד נרחב וחובק עולם.
חצי יובל: בימים אלו מציינים 25 שנים לזיכרון מנחם וחוגגים חצי יובל של תרומה ונתינה. התאריך המיוחד יצוין באירוע גדול בהשתתפות מיטב האמנים, "וכל משפחת זיכרון מנחם".
חלומות מתגשמים: ההכנסות מהאירוע יוקדשו להקמת מרפאה ניידת שתשמש כחדר מיון נייד וניידת חלומות. "אנחנו רוצים שהניידת תהפוך גם לניידת פינוקים לחולות ולאימהות - איפור, פדיקור, מניקור, ותשמש גם מספרה וסלון פאות להתאמת פאות לחולים ולתרומות שיער. אני מקווה שהחלום הזה יתגשם".
אם זה לא היה המסלול: "העיסוק במחלת הסרטן התחיל אצלי כשהייתי אבא צעיר. עד אז חשבתי שתכשיטים ויהלומים הם פסגת העולם, אבל החיים שאבו אותי ואת מירי אשתי לתוך זה, וכיום זיכרון מנחם היא כל עולמי. לא יכול לחשוב על משהו אחר".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קם ברבע לשש, מכין לעצמו כוס קפה והולך לתפילה. בדרך הביתה עובר דרך המכולת. בבית מכין לאשתו ולו ארוחת בוקר מפנקת, ויאללה לעבודה. מתחיל את היום במרכז היום של זיכרון מנחם. "הימים שלי כל כך אינטנסיביים שאין לי רגע דל". בשעות הערב מקפיד להשתתף בקביעות בקבוצות התמיכה להורים לילדים חולים. הולך לישון לאחר חצות.
דיסק ברכב: ברכב מתנגנים להם בלי הפסקה ניגונים של ר' שלמה קרליבך. מדי מוצאי שבת הוא יוצא יחד עם מתנדבים שמגיעים עם כלי נגינה למלווה מלכה מוזיקלי בביתם של ילדים חולים. "מדהים עד כמה למוזיקה יש כוח מרפא".
השבת שלי: "זמן לטעינה מחדש". מקיים באדיקות שינה בשבת תענוג. "ביום שישי, אחרי שבוע אינטנסיבי, אני מגיע גמור. כל השבוע כמעט אין זמן לנשום". השבת בבית משפחת ארנטל היא משפחתית. "בשבת אני נהנה לארח את הילדים והנכדים. נחת אמיתית".
דמות מופת: האדמו"ר מאמשינוב. "יהודי עובד ה', מעמיק, חכם, שקול ומסור לכלל. העצות שלו וההדרכות שלו מלוות אותי בכל שאלה בחיי. בימים הקשים עם מנחם ז"ל הוא היה בוכה יחד איתי, וברגעים של תקווה הוא היה שמח ומתרגש אפילו יותר ממני".
מפחיד: מפחד מהיום שבו לא יוכל לעבוד יותר. "אבא עבד עד יומו האחרון, וזה מה שאני מאחל לאשתי ולעצמי".
משאלה: "שמירי ואני נזכה להזדקן יחד, נוכל להבין זה את זה ולפעול יחד עוד שנים רבות מתוך בריאות וצלילות הדעת ונהנה עם הילדים".
כשתהיה גדול: מקווה ללמוד את היכולת להרפות. "אני טוטאלי בעבודה ומצפה תמיד שהכול יהיה מושלם. הייתי רוצה להרפות מעט". מנגד, חולם ליהנות יותר ממשפחתו הפרטית. "העבודה שואבת אותי, וכיום לצערי אני לא מספיק חכם ליהנות ממה שהכי חשוב בחיים - המשפחה".
rivki@besheva.co.il