חתול ותעלול - ביקורת ספר

'החתול הטרויאני',

אשר קרביץ,

הוצאת קוראים,

219 עמ'

אומרים שמעניין להיות בתוך מוחו של סופר. גם אומרים שכל סופר כותב את מה שהוא היה רוצה לקרוא.

ובכן, להיכנס לראשו של אשר קרביץ זו חוויה מעניינת בהחלט. הוא יכול למגנט את הקורא בהמצאותיו ובתעוזתו לחשוב על דברים שלא היו ולא נבראו. גם ברור שהוא כותב את מה שנראה מעניין בעיניו, ולכן הוא נותן דרור לדמיונו. האתגר הוא לפתוח את הראש לשלל האפשרויות שמציב בפנינו קרביץ, ועם זאת להיצמד לקריאה שקולה ובוחנת. מוחו היצירתי והמקורי אחראי לכמה הברקות בעולם הספרותי שלנו, כגון כלב שחווה את השואה בעיניו שלו, או חוקר פרטי שהוא במקרה גם חסיד מברוקלין, והוא עושה זאת שוב ב'החתול הטרויאני'.

אלא שכאן נראה שקרביץ קצת סטה מן המסלול שבו שלט היטב. אוסף הסיפורים אמנם משעשע, אבל הוא לא נוגע בלבו של הקורא. גם עומס הפרטים שנועד ליצור מקוריות בסיפור מעמיס, לרוב, שלא לצורך.

כך יש סיפור על סופר שנקלע לסיטואציה הזויה עם שרלטנית שמתחפשת למוכרת ספרים, שחמטאי שמסתבך עם העולם התחתון ושליח פיצה שנופל קורבן לבחורה חרדתית שמאמינה שהוא עבריין.

דווקא הסיפור האחרון, "לקפוץ מעל הפופיק", העוסק בחברת הפקה לפתגמים וביטויים, הוא המוצלח מבין כולם. החברה, שמארגנת אסם ובו מוצאים מחט בערמת שחט, או מקל שבו אוחזים משתי קצותיו, מנסה להתמודד עם אתגרים כמו מהנדס חדש ולקוחות שרוצים לנסות לאחוז את השור בקרניו.

הסגנון הקולח והקליל של קרביץ אמנם מצליח לסחוף איתו את הקורא, ולעתים נדמה כי הוא גם יכול לחפות על הפגמים העיקריים: עודפות בפרטים ופיתול מיותר בעלילה, אבל יש סיפורים שבהם הקורא פשוט נשאר בחוץ. הרומנים הקודמים שלו זכו להצלחה מסחרית, ונראה שזה השדה שבו קרביץ מצטיין, פחות בכתיבת סיפור קצר.