בעת שביקר הרב שטיינמן שליט"א את הרב פוברסקי זצ"ל, אחד מראשי ישיבת פוניבז', במיטת חוליו, ושאל לשלומו, ענה לו הרב פוברסקי: "כולי חולה, מכף רגל ועד ראש אין בי מתום. הידיים והרגליים וכל האיברים הפנימיים - הלב כך, הכליות כך, והכבד כך. אבל אני בריא".
הגוף שלו אכן היה חולה מאוד, אבל תחושתו הפנימית של הרב הייתה שהוא אדם בריא. בצדקותו וחוכמתו הוא למד להפריד בין האני שחווה חוויה סובייקטיבית של אור וטוב ובין הגוף הכואב.
בימי הביניים למדו הרופאים המתלמדים אנטומיה בצורה חיה, כלומר הובא דוגמן לאולם ההרצאות, והמורה הצביע על השרירים השונים שבגופו, כשהאיש מבליט כל שריר וגיד לפי הדרישה. לא היה אז לימוד על גופות. ואכן, אחת הפינות האפלות של לימודי הרפואה בזמננו היא לימוד האנטומיה. אמנם קיים אטלס רפואי בשם 'האנטומיה של גריי', עם מודלים תלת-ממדיים של גוף האדם - הפלא ופלא. בזמני היו אטלסים פשוטים, ולמדנו אנטומיה בחדרים אפלים ושקטים, ורזי הרמ"ח והשס"ה של האיברים והגידים נגלו לנו תוך כדי ביתור גופות שנתרמו לשם כך (אני רק עמדתי והתבוננתי מהצד, כפי שפסקו לי רבותיי). כמובן, תוך שמירה מקסימלית על כבוד האדם, וקבורה ראויה של כל חלקי המת.
ואיך למדו רפואה קלינית? פעם החולים היו מוכנסים לאולם הלימודים על גבי אלונקה מתגלגלת, וחושפים שם את גופם ואת נפשם בפני הסטודנטים. היום הלימוד הקליני נעשה ליד מיטת החולה, או במרפאות. בדיקה על ידי סטודנט נערכת רק לאחר קבלת הסכמה של המטופל, הסכמה שניתנת בדרך כלל, למרות אי-הנוחות לשני הצדדים. תורה היא, וללמוד הסטודנט צריך...
להתבונן בנפש
בעבר גם לימדו אנטומיה של הנפש, קרי תורת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, בשידור חי. הסטודנטים התאספו בתוך אולם ענק, שאליו הביאו חולה שסבל ממחלת נפש כלשהי, והדגימו בעזרת התנהגותו וצורת התבטאותו (בלי הסכמתו בדרך כלל) את דרך מחשבתו ואת מאפייני המחלה. היום כמובן הכול שונה.
אולם כמה חבל שלא מובאים בפני הסטודנטים באולמי ההרצאות סיפוריהם האנושיים של המטופלים! כמה טוב היה אם הייתה מתאפשרת האזנה לחולה שמספר בגוף ראשון על מחלתו והתמודדותו. מגע ישיר עם סיפור אנושי מזמין אמפתיה לסבל ולכאב, והזדהות עם תחושותיו של המטופל. ואינה דומה רפואה אוטומטית ורחוקה לרפואה קרובה ורגישה.
לאחרונה פגשתי סיפור חיים מזעזע שחשפה עיתונאית מחייה שלה. בהרצאה שנתנה לפני בני נוער סיפרה המרצה איך הפכה בן רגע למטופלת כרונית, שאמורה להיות קשורה בטבורה למערכת הרפואית כל ימי חייה. זה התחיל כאשר במהלך הרצאה היא איבדה לפתע את יכולתה להמשיך ולשאת את דבריה. היא לא הייתה מסוגלת לבלוע את רוקה, ולא הייתה מסוגלת לקום מכיסאה. התופעה נמשכה דקות ארוכות, עד שהיא התאוששה לאט. פרט לבושה ולאי הנעימות שבדבר, הסיטואציה עוררה בה דאגה גדולה. היא פנתה כמובן לרופאים, והאבחנה הראשונה הייתה של פגיעה נפשית. היא אושפזה בהסכמתה במחלקה פסיכיאטרית, וכעיתונאית תיעדה את כל שלבי אשפוזה, כולל סרטים שהראו אותה אזוקה למיטתה. לטענתה, אף אחד מהרופאים לא התבונן בה לעומק, ואף אחד לא הקשיב לסיפור המדויק של הסימפטומים שלה. כמו בסיפור טוב, התברר בהמשך כי מדובר באבחנה שגויה. למעשה היא סבלה ממחלה אוטואימונית שגרמה לפגיעה בתפעול השרירים, ואין זו כלל בעיה נפשית. היא החלה בטיפול מתאים, שהביא להבראתה.
עור חדש
לעתים האבחנה ידועה – אבל היא נסתרת. לא פעם פונות אליי בנות שיש להן אבחנה רפואית אמיתית, אך יש להן סוד. הוא סמוי מעין כול, שהרי הגוף מכוסה בצניעות, כראוי לבת ישראל כשרה, אבל הסבל קיים. בנות אלו לעתים הולכות לנופש מסובסד בים המלח כדי להתעטף באמבטיות הגופרית המופלאות, והכול בגלל אותו סוד.
לאחרונה הוגשה בקשה להוסיף את חולי הפסוריאזיס (ספחת, מחלת עור אוטואימונית) לרשימת מקבלי הרישיונות לשימוש בקנביס רפואי. נכון להיום נוהל משרד הבריאות למתן הרישיונות לשימוש בקנביס על רקע כאב אינו כולל חולי פסוריאזיס, שחלקם אינם סובלים מכאבים רגילים אלא מגֶרד מתמיד באזורים הפגועים בגופם ומלחץ נפשי. וכי יש מד כאב אובייקטיבי? אני דווקא בעד הרחבת היריעה והוספת אישור גם לחולי הפסוריאזיס, שמחלתם היא רב מערכתית וכוללת היבטים רגשיים רבים וכואבים. אם אפשר להקל עליהם לפחות בהיבט אחד, למה להסס?
סרגל הכאב
אכן, קשה למדוד כאב. כאב הוא עניין יחסי ואינדיבידואלי, כמו ריחות, כמו צבעים, כמו רגשות מכל מיני סוגים. גם התגובה לכאב מטעה מאוד. יהודי אחד יתכווץ מדקירת סיכה, ואחר יסבול בשקט גם כאשר הוא נקרע מייסורים. קשה גם להעביר לאדם אחר את רמת תחושת הכאב שלי. כדי לנסות לעשות סדר בנושא, פיתחו לפני כמה שנים סרגל כאב שמחולק בעיקר לחולים אונקולוגיים, ובו מנסים לעזור לסובל להגדיר את רמת הכאב שלו.
הסרגל כולל ספרות ופרצופונים בסדר עולה, כאשר במספר 0, שבדרך כלל צבוע בתכלת שקטה, נמצא פרצופון מחייך ורגוע, במספר 1 התכלת כבר יותר כהה והפרצופון כבר לא מחייך, במספר 2 הצבע כבר כחול-סגול והפרצופון בעל הבעה דאוגה ולחוצה מעט, וכן הלאה עד מספר 10 הצבוע בצבע אדום לוהט, והפרצופון הצמוד אליו כבר באמת נראה מסכן – מעווה את פניו ומעיניו יורדות דמעות, דהיינו כאב בלתי נסבל. החולה צריך להצביע על מצבו כרגע, איך הוא מרגיש בין אחת לעשר, בין המחייך לבין הבוכה.
מתברר שזהו כלי יעיל באופן יוצא מן הכלל כדי לסייע לחולה לתרגם את תחושותיו לשפה שהצוות הרפואי יכול להבינה, למרות שגם כאן עדיין מדובר במד כאב סובייקטיבי. לעולם לא תוכל להביא את הזולת להרגיש אותך עד תום, לא בגוף ולא בנפש. זוהי מידתו של רב אריה לוין, שהביע זאת בצורה כל כך יפה כשביקר עם אשתו אצל הרופא ואמר: "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו ".
לתגובות: drchana2@gmail.com