ואף מילה על עמיר

אבי, בוא נסכם שנשתדל לעשות את הריאיון בלי לדבר על עמיר. לדעתך זה יעבוד?

"בוא ניקח את זה כניסיון, ונראה אם נעמוד בזה".

פעם היית הרבה יותר טעון לגבי זה.

"נכון. האמת היא שנקודת המבט שלי שונה מבעבר, בהקשר הזה. אני כבר די בטוח בעשייה שלי ויודע מה אני רוצה מעצמי. פעם שאלות על עמיר היו נוגעות בי. הייתי עונה תשובות מתחמקות, ועדיין זה היה מצליח להפעיל בי רגש של 'מה הלאה? בואו נדבר על מה שאני עושה'. היום זה כבר עובר על ידי. ברוך השם, עשיתי דרך במוזיקה. הוצאתי אלבום חמישי, שאני מארח בו את עמיר - ואולי זה דווקא בגלל שאני מרגיש כל כך בטוח בעצמי. אירחתי אותו בשיר עם מילים ולחן שלי, הפקה שלי, בדואט אולפני לראשונה מאז האלבום הראשון".

כברת דרך לא פשוטה עבר אבי בניון מאז שיצא אלבום הבכורה שלו 'לא אוותר', לפני קצת יותר מעשור. אבל את הבטחתו בשיר הנושא של האלבום ההוא, על כך שלא יוותר על המוזיקה גם אם ייתקל בקשיים, הוא אכן מילא. זו הייתה נבואה שהגשימה את עצמה. בניון המשיך עם האלבום השני 'אברהם' שבו הציג את תהליך התשובה שעבר, 'חלום חדש' שפנה יותר לכיוון הרוק, והבאים אחריהם – 'השלום בפתח' ו'אדם אחר', אלבום שיוצא בימים אלה לא לחנויות, אלא ברכישה טלפונית בלבד.

"אצלי יקר, לך למתחרה"

הוא בן 36, מתגורר בבאר שבע, נשוי לבת אל ואב לשלושה בנים. בעבר עבד כשיפוצניק עם אביו מקסים, והיום לומד כאברך בישיבת אורות ישראל, ובמקביל משמש כמנהל פרויקטים בישיבה. ההיכרות שלנו החלה מאז יצא לאור אלבום הבכורה שלו. גילוי נאות: במשך תקופה קצרה שימשתי כיועץ התקשורת שלו, עד שנמלטתי מהתחום בעור שיניי.

בימים אלה הוא יוצא בסיבוב הופעות ארצי שמלווה את האלבום החדש. הפרמיירה נערכה בבית היוצר בתל אביב, וכעת מתוכננות הופעות בירושלים, באר שבע ועוד. "אני אוהב מאוד הופעות, אפילו יותר מהקלטות", הוא מספר. "בהופעות יש לי הזדמנות לבוא לכל שיר כל פעם מכיוון אחר. כל שיר מקבל עוד גוון, עוד משמעות, עוד עומק. בכלל, ההופעה היא סוג של הגשמה. אתה מוציא דיסק, אבל בהופעה אתה מגשים את הדבר שעמלת עליו לאורך הזמן".

כשאני משווה את אלבום הבכורה לאלבום החדש 'אדם אחר', קשה שלא לראות את הפער המובהק ביניהם. הראשון היה יותר מזרחי, יותר קליט, יותר פריך. עכשיו אתה עושה יותר רוק, יותר אמירות נוקבות, יותר אווירה טעונה.

"אולי זו תוצאה של השנים והתהליכים שעברתי. באלבום הראשון הייתי ממש ילד, והשירים נאספו במשך שנים לפני כן. היו שם אמנם דברים שאני אוהב עד היום, אבל היה שם משהו בוסרי. התהליכים שעברתי בחיים, ובראשם ההתחזקות, שינו את התוצאה ביצירה. אני הרי לא איזה כותב קלאסי שהולך לעבודה ויושב לכתוב שירים. השירים באים מאיזשהו מקום. אז החוויות והטלטלות שאני עובר באות לידי ביטוי ביצירה".

אתה דווקא בחור מאוד רגוע. אילו טלטלות עוברות עליך?

"ברוך השם, אני חושב שאין אדם בעולם שהחיים שלו עוברים על מי מנוחות. איך כותב המסילת ישרים בהקדמה? שאולי אחד מני אלף החיים מזמנים לו רוגע בלי קשיים".

ועדיין, טלטלות היא מילה קצת קשה.

"כן, אין מילה אחרת. טלטלות".

הטלטלה המשמעותית בחייו של בניון אירעה בסוף העשור הקודם. אחרי שני אלבומים ראשונים שיצרו עניין, הוא החליט למנף את החיבור למוזיקה ולפתוח חנות למכירת כלי נגינה. זה נראה מבטיח מאוד, אבל ההבטחה הסתיימה במכירת ביתו של בניון כדי לכסות את החובות. "היה לי חלום לפתוח חנות לכלי נגינה, והייתי בטוח שכדי לפתוח חנות כלי נגינה - מספיק לאהוב מוזיקה", הוא מספר. "לא נתתי את דעתי לזה שמדובר בעסק לכל דבר, כי אני ועסקים - לא קרב זה אל זה כל הלילה. בדיעבד, לא התנהלתי באחריות".

חוסר האחריות התבטא בכך שהיו מקרים שבהם כאשר לקוח בא אל בניון בבקשה לקנות כלי נגינה מסוים, הוא היה איתו כל כך כן, עד שלפעמים שלח אותו אל עסק מתחרה. גם כשהגיעו אליו וביקשו לתקן כלי נגינה ישנים שניזוקו, הוא היה משיב: "אחי, לא כדאי. כאן זה יעלה לך המון". ואם זה לא מספיק, היום הוא מודה שהתנהל עם המלאי באופן לא זהיר ופזיז, ורכש המון סחורה. "קניתי המון. פעלתי לא כאיש עסקים, אלא כילד בחנות צעצועים, שיכול לבחור הכול ולעשות הכול".

הזהירו אותך מסביב?

"לא. האמת היא שנעזרתי אפילו במט"י. התייעצתי איתם, ומבחינתם נראה מזהיר ויפה שאמן-יוצר שבא מתחום המוזיקה פותח עסק כזה. לקח כמה חודשים עד שהבנתי שזה לא מקומי וסגרתי את המקום. ואז הגיעו כמה שנים של ניסיון לתקן את הנזק ולהחזיר חובות. אבל כמו שזה היה מטלטל - זה בנה אצלי קומות נוספות. גם באמונה, גם באישיות, גם בחוסן, גם בבית. אשתי עמדה איתי בכל צעד, ועברנו את זה ממש ביחד. נבנו מזה גם דברים חשובים, ברוך השם".

ועדיין, בסופו של דבר נאלצת למכור את הבית.

"בתור אבא עם ילד, הייתי צריך לעשות משהו כזה כדי לכסות את ההוצאות. זו הייתה בהחלט טלטלה. הגעתי לא רק למצב של אפס, אחרי הרבה שנים של עבודה, אלא אפילו של מינוס. ולעבור את כל זה במסגרת המשפחה זה לא ניסיון פשוט. בכלל, כל השנים הראשונות במוזיקה, וגם האמצעיות, היו שנים של הרבה הקרבה. לפעמים גם אכזבות. זו אחת החוויות המעצבות שהיו לי - להגיע למצב שאין לך כלום, ואתה צריך לבנות את עצמך מההתחלה. מה שכן, חוויות כאלה בהחלט מחדדות את היצירה".

מפריצת דיסק – לדיסק

אחרי הנפילה, חזר בניון לשיפוצים יחד עם אביו מקסים. "בדרך כלל הייתי עושה גבס, תקרות אקוסטיות. בניתי בלוקים, עשיתי בטון. ממש הכול. זו עבודה של יום ככה ויום ככה. אין משהו קבוע".

אתה יודע, זה נשמע די מגניב וייחודי, השיפוצניק שהוא גם זמר. אבל כשחושבים על זה קצת יותר לעומק, זו עבודה די מתסכלת. בפרט כשאתה יודע שיש בך כישורים אחרים.

"אם לומר את האמת, אז כן. היו לי לא מעט ימים שבהם הרגשתי שאני לא נמצא במקום שאני אמור להיות בו ולא מביא את עצמי לידי ביטוי אמיתי, אף על פי שהייתי טוב בתחום. אבל ההרגל וצורכי הפרנסה השאירו אותי שם די הרבה זמן, עד שהקב"ה החליט בעצמו שזה לא מקומי יותר".

ההחלטה, שהתקבלה לפני שלוש וחצי שנים, הייתה פשוטה למדי ונבעה מחוסר ברירה: שלוש פריצות דיסק בגב, ורופא שאמר לו "חביבי, או שאתה עוזב - או שאתה גורם לעצמך נזק בלתי הפיך". בהתחלה הוא נכנס להלם ותהה מה הוא הולך לעשות עם עצמו. "לא היו כל כך אופציות", הוא מודה. "התחלתי ללמוד חינוך מיוחד, אבל לא חשבתי לעסוק בזה. אני זוכר שהתייעצתי עם אחד מרבותיי, שלמדתי איתו שיעור קבוע, והוא אמר לי: 'תשמע, יש מקום שמתאים לך כמו כפפה ליד. אתה מוזיקאי ויש לך השפעה על נוער, ויש מקום שנראה לי שהוא המקום שלך – ישיבה בשם אורות ישראל'. באתי לשם בתור אברך, ומהר מאוד נכנסתי לעניינים והשתלבתי בכל מיני פרויקטים יפים שהמקום עורך. יש לנו פרויקטים עם נוער בסיכון, הכנה לבר מצווה, וכל מה שקשור בזהות יהודית. התאהבתי במקום. הרגשתי שזה האח התאום של היצירה, ושניהם משלימים ותורמים זה לזה. כשאתה לוקח נערים שלא מאמינים בעצמם, ומראה להם שיש בהם הרבה יכולות ודברים שהם יכולים להוציא אל הפועל - מבחינתי זה דבר ענק".

סדר היום של בניון בישיבת אורות ישראל בבאר שבע, שפונה בעיקר לבעלי תשובה ספרדים מהמגזר הדתי-לאומי, די פשוט: בדרך כלל הוא מגיע בשמונה וחצי ולומד כמה סדרים, ובשאר שעות היום יושב במשרד במסגרת תפקידו כמנהל פרויקטים, כמו ימי לימוד תורה מרוכזים לאנשים עובדים, שלוקחים יום חופש מעבודתם אחת לתקופה, ארגון שבתות ישיבה, אירועים בחגים ועוד.

כשבניון לא נמצא בישיבה, הוא ממשיך להקליט שירים ואלבומים. מסביבו התגבש כבר גרעין קשה של אוהדים, ונראה שהוא הולך ומתרחב. יחד עם זאת, תעשיית המוזיקה הקשה והמסובכת לא מקלה על העבודה.

כמעט לאף אחד לא קל בתעשיית המוזיקה.

"אכן כן. ואולי היום אפשר כבר לספר: במהלך 15 שנות העשייה שלי, היו לי תקופות, לא פעם ולא פעמיים, שבהן הגעתי למצב שאמרתי 'זהו, זה האלבום האחרון שאני עושה. אני רוצה לקחת פסק זמן של כמה שנים ולחשוב על עצמי אחרת'. הרגשתי שאני חייב לנקות את הראש, לנקות את עצמי, ולחשוב האם ואיך אני ממשיך. כל פעם הקב"ה סימן לי שאני יכול להמשיך לתכנן, אבל לא בהכרח שהוא ייתן לי להפסיק, כי אז הגיע מישהו שבא ואמר לי: 'תשמע, אתה לא יודע איך התחזקתי מהשירים שלך, ומה הם בשבילי'. ואז אני אומר לעצמי: עם כל הקשיים והתקופות הלא פשוטות שעוברות על מוזיקאי בארץ, אתה עלול לפספס את הטוב שאתה עושה לאותו אחד, או לאנשים שהמוזיקה משפיעה עליהם, עוזרת להם לצלוח כל מיני קשיים, חודרת אליהם. ויש כאלה".

מתי בפעם האחרונה חשבת ככה?

הוא צוחק. "אני יכול להגיד לך שהיו לי כמה הופעות כאלה, שבהן חשבתי להודיע לקהל על פסק זמן מהמוזיקה. אפילו בהופעת ההשקה לאלבום החדש זה קצת עלה במוחי. אני לא יודע אם קשה לי יותר מאשר למוזיקאים אחרים, או יותר מרובם. זה מורכב מהמון דברים. אנשים לא יודעים שהוצאת דיסק לעולם כרוכה בהרבה עבודה, אבל הקושי היותר גדול הוא החשיפה האישית. הרבה פעמים אתה חושף את עצמך באופן הכי אינטימי, מוציא את המחשבות והרגשות שלך. ואז במקרים מסוימים אנשים מתייחסים לזה בקלות דעת, ומגיבים לדברים בצורה שלא תואמת את מה שעברת כדי להוציא את זה החוצה. יש אנשים שיש להם את הרגישות הנכונה, אבל לחלק יש תגובות שגורמות לך לחשוב 'למה אני מתאמץ?'".

תן דוגמה

"אתה מוציא רגשות, הולך לאולפן, חושב על כל קוצו של יו"ד, ואז מגיעה תגובה כמו 'אתה צריך לשיר יותר ככה' או 'תעשה דואט עם ההוא'. אתה קולט שאנשים - לא כולם, כמובן - בכלל לא קלטו את הרעיון שרצית להעביר. זה לפעמים קצת קשה לי, שאנשים מתייחסים ליצירה הזאת כאילו היא באה לבדר, ולא יותר. אני לא מתייחס ככה ליצירה. אם אין לי מה להגיד באמת, אני לא עושה את זה".

עם כל התחושות האלה, למה אתה נשאר וממשיך להקליט בכל זאת? זה החיידק המפורסם?

"אין לי הסבר לזה. הרבה פעמים אני אומר 'זהו, די'. אבל אז בא לי לראש איזשהו לחן. בבית יש לי למטה חדר עבודה, ואני יושב ומקליט סקיצות. ואז אני מתקשר לתומר מתנה, המפיק שלי, וסוגר איתו כמה ימי הקלטה. נשמע כאילו הקב"ה משדר לי 'שמעתי את דעתך לגבי הפרישה, אבל לא קיבלתי'".

אז ככה נולדו האלבומים האחרונים שלך?

"אפשר לומר, כן. בוא נאמר שבין האלבומים האחרונים היו הרבה התלבטויות ומחשבות, ובסוף זה תמיד גובר עליי ומכניס אותי בחזרה למסלול".

שיר מחאה נגד הריאליטי

במרוצת השנים חווה בניון לא מעט מניעות ועיכובים. ישנם ידועים יותר, כמו ההשוואה הבלתי פוסקת בתחילת הדרך לאחיו עמיר, או העובדה שאין מאחוריו סיפור אישי מטלטל וצבעוני ("עדיין לא חזרתי בשאלה ופתחתי מסעדה תוך כדי צניחה מכדור פורח", הוא צוחק). וישנם גם הידועים פחות, כמו בעיות הפצה מתמשכות (סיבה שבגללה החליט בין השאר להפיץ את אלבומו החדש בשיווק ישיר) או הבעת אג'נדות שלא תמיד תואמות את המיינסטרים התקשורתי.

למרות זאת, בתקופה האחרונה אפשר להבחין בהתעוררות סביבו. לא מעט גולשים בעמוד הפייסבוק שלו הגיבו לשירים וכתבו שרק לא מזמן גילו אותו, והם לא מבינים איך עד היום לא שמעו עליו. גם ההופעות זורמות יותר. הגרעין הקשה מתרחב, והכול, כמיטב המסורת, בעבודה קשה ומאומצת. "כשאני עוקב אחרי מדיה פורסט וכאלה, אני באמת רואה שיש יותר השמעות לשירים מאשר בפעמים קודמות", הוא מאשש את השערותיי. "יש גם יותר דרישה להופעות. יש לי הרגשה שזה מייצר קצת יותר עניין. יש גם קהל שאתה צובר עם השנים. סוף כל סוף, יש כאן כמעט 15 שנים של עשייה, ועוד אלבום ועוד אלבום. גם יש השקעה וניסיון ללכת עם אמת מסוימת. היה קל יותר לסטות מהדרך ולעשות איזשהו גימיק שיביא פירות שגדלים מהר. אבל ברוך השם, הקב"ה סייע שעד היום אני יכול לומר שעשיתי באמת רק את מה שאני מאמין, ולא התפתיתי לכל מיני רעיונות".

אילו רעיונות למשל?

"הצעות לכתוב שירים קליטים בינו לבינה, או לכתוב לזמרים מסוימים. אלה דברים שלא כל כך האמנתי בהם. היו גם דברים שעמדתי בהם, ואמרתי 'את זה אני לא עושה, ויהי מה'. יש לי גם עניין שלא להיכנס למה שהולך. זכיתי שעד היום לא עלתה לי מחשבה בנוסח 'בוא נחשוב מה יתאים לגלגלצ' ואז לשבת ולכתוב דבר כזה. אני כותב מתוך דחף לומר משהו, ושיקולים מסחריים לא נכללים בכלל בתוך הלקסיקון שלי".

יותר מזה, היו לך לא מעט שירים שממש הרחיקו אותך מהמיינסטרים. שירי מחאה, אמירות ימניות ועוד. מזכיר לי קצת מישהו שסיכמנו לא לדבר עליו בריאיון הזה.

"אני משתדל תמיד להיות אמיתי עם עצמי. זה אחד הדברים שאני דורש מהילדים שלי, וכמובן גם מעצמי. לעמוד תמיד מאחורי הדברים שאני אומר ומביע. לכן כשמשהו בוער בי, אני משתדל להגיד אותו. אולי קצת אעדן אותו ואכתוב בצורה שתתאים לשיר, אבל להגיד את האמת - אני צריך בהחלט. ואם זה יגרום לכמה אוזניים להרגיש אי נוחות ולא להשמיע, זה כבר עניין אחר. אני יוצר ממה שיוצא ממני. לא יושב לחשוב 'הנה, עכשיו אכתוב שיר מחאה'. מה שיוצא - יוצא. אלה צעקות שבוקעות מתוכי, בתור אדם שחי כאן במדינה".

ולמרות הכול, כשהצעקה הזאת ימנית-דתית, התקשורת הכללית לא ממהרת לשתף פעולה.

"נכון, אבל עם כל הכבוד וההערכה לכולם, זה לא מה שמנחה אותי. מנחה אותי להגיד דברים שאני מאמין בהם, ואם לא ישמיעו - אז לא ישמיעו. זה אסון לתרבות אם יוצרים ייצרו כדי להיות מושמעים ותו לא. זו כבר לא יצירה, אלא הופך להיות כמו יצירה מוזמנת. אני לא יודע לעשות את זה".

באלבום החדש 'אדם אחר' הוא לוקח צעד נוסף קדימה, ובין שלל השירים מציג דואט עם האח-שאין-לומר-את-שמו, חידוש ל"מעל פסגת הר הצופים", ומגוון מעניין של שירים בצבעים שונים. "יש בו קצת יותר חפירה עצמית שלא הייתה לפני כן", מספר בניון. "ב'מכוון גבוה' ההתעסקות הזאת עם הרצון להגיע גבוה - נפש ורוח, גוף ונפש - קצת יותר עמוקה בהקשר להתמודדות הפרטית. השיר 'אדם אחר' הוא טקסט מחאתי ונוקב. האמת היא שכאשר כתבתי את השיר, עמדו לנגד עיניי תוכניות ריאליטי, שאנשים מגיעים אליהן והופכים להיות בובות על חוט. עושים הכול כדי להיות כוכבים לרגע. הם לא מבינים שמרימים אותם למעלה - והם גם יירדו למטה. אדם שמגיע מבית דתי, עלול לעשות שם דברים שכלל לא מתאימים למה שהוא מאמין בו. אבל זה נמצא בכל מקום. בכל אחד מאיתנו יש את ההוא שמוותר על האישיות שלו כדי לרצות מישהו מעליו".

אז אחרי כל המחשבות על הכרזות פרישה, אתה נשאר, או שמא תרצה לנצל את הריאיון הזה להודעה דרמטית?

"תראה, שמתי לב שהרבה פעמים ניסיתי להגיד את זה לעצמי, ולא הצלחתי. אני נשאב אל המוזיקה כל פעם מחדש. אין סיכוי שאדע מה באמת יקרה. המסקנה הסופית היא שקלטתי שמי שמנהל את העולם הוא הקב"ה ולא אני, ואני יודע רק לעשות את ההשתדלויות שלי".