שרה-תחיה, הבת הבכורה, שהייתה אמורה להתחתן ביום שלישי הבא עם אריאל ביגל, לא הצטרפה, אלא נשארה בקריית ארבע עם חברותיה לשבת כלה.
לפני שיצאו לדרך אמר לפתע יעקב לבתו: "בליל שבת לא אוכל לברכך. אברכך כעת לפני שתהיי כלה".
"אני בסך הכול מתחתנת", צחקה הבת, "במוצאי שבת תברך אותי!"
"לא, לא", התעקש האב ובירך אותה, והם יצאו לדרך כאשר נתנאל נוהג.
לאחר שחלפו ליד עתניאל, יעקב שמע בפלאפון מחברו כיצד להגיע: "עוד מעט תגיעו למחצבה, תפנו ימינה ואז תיסעו ישר כל הזמן, ואתם במיתר..."
הם עברו את המחצבה, ובעיקול מצד ימין ארב להם רכב. יצא ממנו מחבל, רץ לאמצע הכביש והחל לירות צרור לעברם.
האב יעקב נהרג מיד.
נתנאל צעק: "כולם להוריד את הראש!"
האם נועה נפלה בין המושבים והיתר התכופפו. הבנות רעדו והתקשו לשתוק. נתנאל ניסה להזעיק עזרה בפלאפון, ואז המחבל ירה בו והרגו.
דביר, שישב מקדימה לצד אביו ואחיו שנהרגו, לקח את הפלאפון והתקשר למוקד בנימין, שהעבירם למוקד קריית ארבע. המוקדנית שאלה: "איפה אתם? מה קורה כעת?"
דביר סיפר בבכי שהוא רואה אמבולנס של הסהר האדום.
המוקדנית אמרה: "תראה מה יאמרו לך".
איש ירד מהאמבולנס, הסתכל על מה שאירע, אמר באנגלית: "תתקשר ל‑101" וחזר לרכבו. דביר עדכן את המוקדנית והיא אמרה: "אני שולחת לכם כוחות".
אז הגיח המחבל מצד ימין. מוריה הרימה את ראשה לשבריר שנייה. המחבל כיוון את רובהו וניסה לירות, אבל אירע מעצור בנשקו והוא נמלט.
מיד הגיע אמבולנס של מגן דוד אדום, ולאחר שראה מה אירע הורה להם להיכנס. מוריה צעקה "אבא! אבא! איפה אתה?! נתנאל, נתנאל..."
תהילה צעקה עמה, ואביה הייתה חיוורת כשלג ולא הוציאה הגה מפיה.
באמבולנס הבכי נמשך. הילדות צעקו: "מה קרה לאבא ולנתנאל?" והפרמדיק, שידע כמו האם והבן מה אירע, אמר להן: "הם פצועים קשה מאוד". הבנות שמעו את האמת רק בבית החולים סורוקה בבאר שבע מפי עובדות הרווחה.
שרה-תחיה, שנשארה בבית, הבחינה בתנועה חריגה מסביבה והבינה שאירע משהו. דודתה מקריית ארבע, שלומית, קיבלה הודעה מצוות צח"י לשעת חירום, ויחד עמם באה לשרה-תחיה וסיפרה מה שאירע. הכלה ביקשה להגיע אל משפחתה לבית החולים.
השבת הייתה בפתח. הרב דב ליאור הורה שבמקרה כזה אפשר לעשות כל מה שצריך, ורק למעט בחילול שבת היכן שניתן. בכניסת השבת שרה-תחיה ושלומית הגיעו עם נהג דרוזי לסורוקה.
כולם היו בריאים ושלמים, פרט לדביר שספג רסיסים ומכות יבשות. נאמר להם בבית החולים שהם יכולים להתארח אצלם כל השבת. בכל זאת שרה-תחיה הרגישה שהיא רוצה שייסעו למיתר. המפגש במיתר עם בני משפחת ביגל היה טעון וכואב, מלא בכי.
בינתיים הגיע איש שב"כ וביקש ממוריה לזהות את המחבל. הוא הראה לה ארבע תמונות והיא הצביעה על אחת מהן. לאחר מכן רצתה נועה לנסוע להוריה בירושלים, שכבר ידעו מה אירע. וכך בשעת לילה מאוחרת הגיעו בני המשפחה לסבא וסבתא.
במוצאי השבת נערכה לוויה המונית ליעקב ונתנאל הי"ד בהר המנוחות בירושלים. גם בשבעה שנערכה בביתם בקריית ארבע הגיעו רבים מספור.
יום שלישי שהיה מיועד לחתונה עבר עליהם באבל. בתיאום עם הרב ליאור החליטו לערוך את החתונה בהקדם, ובגלל חיבוקם של הרבים ביקשו להזמין את כל עם ישראל ליום חמישי אחר האבל לחתונתם בבנייני האומה בירושלים.
לאחר החתונה הבלתי נשכחת הרגישה נועה שהיא רוצה לחזק כל מי שחווה אחריהם שכול עקב הפיגועים. לאחר הרצח של דפנה מאיר הי"ד הגיעה לעתניאל כדי לנחם את משפחתה. כאשר חזרה נשמע צלצול הטלפון בביתה.
על הקו היה הרב גולד מלוס אנג'לס. הוא אמר שהוא מוכרח לספר לה סיפור שנודע לו בשבת בקהילתו. לאחת הנשים בקהילה, חני רוזנצוויג, נולד בן. היא שאלה את אביה איך לקרוא לו והוא הציע "דוד חי" על שם סבו זצ"ל, ואמר שגם שם אחר יהיה מקובל עליו. למחרת חני אמרה לאביה: "אנחנו אוהבים את השם נתנאל, שפירושו מתנה מהקב"ה". אביה אמר: "זה שם יפה, אבל כדאי להוסיף לו שם נפוץ".
ההורים החליטו לקרוא לבנם נתנאל-יעקב. הברית נערכה ביום ראשון. למחרת שכנה באה לחני ואמרה בהתרגשות: "את יודעת איזה שם קראת לילד?!". "לא", השתוממה חני. היא סיפרה לה על הפיגוע שאירע בעתניאל יומיים לפני הברית, וחני מאוד התרגשה מכך שבנה נקרא בהשגחה פרטית על שם הקדושים הללו. בני משפחתה חיפשו כתבות על הפיגוע ונדהמו לגלות כי גם השם שהוצע בתחילה, דוד חי, הוא כנגד שמותיהם הנוספים של הנרצחים על קידוש השם - יעקב-דוד ונתנאל-חי.
הרב גולד ביקש מנועה לספר את סיפורה לשליח שיגיע לביתה. השליח הגיע, שמע את סיפורה וצילם אותה עם תמונתו של התינוק נתנאל-יעקב. באותו רגע חשה נועה ברעד איך שנשמות יהודיות כרותות בברית מקצה העולם ועד קצהו.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]