השתלטות שקטה. השרה שקד עם נשיאת בית המשפט העליון, נאור
השתלטות שקטה. השרה שקד עם נשיאת בית המשפט העליון, נאורצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זה כמעט קונצנזוס: איילת שקד שרת משפטים מצוינת. אם נמנה את מעט שבחה, נזכיר את השורה הארוכה של הרפורמות החשובות שהיא שלפה מהמגירות המאובקות של קודמיה, ניערה אותן, ופשוט חוקקה אותן.

נזכיר גם את ההשתלטות השקטה שלה על הוועדה לבחירת שופטים. מי המנוחות שבהן מתנהלת הוועדה ובאים לידי ביטוי בין השאר בדומייה התקשורתית, לא משקפים את המהלכים הטקטיים שנקטה השרה אשר נהנית היום מרוב אוטומטי בוועדה החשובה. ברית תקדימית שלה עם לשכת עורכי הדין, הכוללת גם את הנציגות הערבית של הלשכה, מכתיבה את השליטה של שקד על חשבונה של הנשיאה נאור.

אבל אין איש שאינו טועה, גם לא שרת משפטים מצוינת. בשבועות הראשונים לכהונתה הגיש השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג לשרה את ההמלצות שכתב באשר לעתידה של נציבות התלונות על התביעה. שקד, בצעד פזיז, סמכה את ידיה על הדו"ח כולו. היא מיהרה לראות את הטוב שבו: עיגון מעמד הנציבות בחקיקה והחלת הביקורת גם על היועץ המשפטי לממשלה. היא מיעטה ברע שבו: הגבלות מיותרות על עבודת הנציבות, אבל בעיקר, ההמלצה על פיצול הנציבות באופן שהביקורת המערכתית תופקע מידיה ותופקד בידי מחלקת הביקורת הרופסת מאוד של משרד המשפטים.

הנציבה הנוכחית, השופטת הילה גרסטל, רואה בפיצול הנציבות מכת מחץ למוסד החשוב, וספק אם תסכים לעמוד בראשו אם הפיצול אכן יהיה עובדה מוגמרת. מבחינת פרקליטי המדינה, עזיבתה של גרסטל היא יעד אסטרטגי. הם ראו מה עלה בגורל נציבות התלונות על שופטים שאוישה מראשית דרכה בשופטים עליונים קשישים המזוהים עם המערכת. מדובר בנציבות ידידותית שמעזה לנקוט צעדים של ממש רק במקרים חמורים במיוחד. הפרופיל הפעלתני והחזק של השופטת גרסטל עשוי לעצב את מערך הביקורת על התביעה באופן שונה לגמרי.

כבר לפני זמן רב הבינה שקד את הטעות שעשתה, ובמשך חודשים היא מתלבטת איך לתקן את הנזק. הפתרון שעליו הכריזה השבוע הוא מעין סולם שאולי יסייע לה לרדת מהעץ. שקד מצהירה כעת כי על פי המלצת השופט גולדברג היא תקבע את מעמדה של הנציבות בחקיקה, וכי סמכויותיה של הנציבות תחולנה גם על היועץ המשפטי לממשלה. באשר לפיצול הסמכויות, הן ינוסו ברוטציה. בשנה הראשונה כל הסמכויות ייוותרו בידי הנציבה (וגרסטל תוכל בלב שלם להמשיך ולמלא את התפקיד). בשנה שלאחר מכן יועברו סמכויות הביקורת הכללית אל מערך הביקורת הפנימי של המשרד. בסוף השנתיים אפשר יהיה להכריע איזו דרך צלחה יותר ולתת לה מעמד של קבע בחוק.

התקווה היא כמובן שחברי הכנסת, מגובים בכמעט כל מי שעוסק בעניין מימין ומשמאל, יאלצו את השרה כבר במהלך החקיקה הראשון, או לכל המאוחר בטרם תסתיים השנה הראשונה, להותיר את מלוא הסמכויות אצל גרסטל. כך אפשר יהיה להרוויח גם נציבות חזקה, וגם את המשך כהונתה של הנציבה החזקה.

מעטפה נפיצה

בפסק דין מפתיע חייבה שופטת בית משפט השלום בבית שאן אילונה אריאלי את רשת חנויות הנוחות של דלק 'מנטה', ואת מנהל החנות בחצור הגלילית באותה תקופה, בפיצוי של עשרים אלף שקלים לאדם שהשתמש באשנב הדואר שמתפעלת חנות הנוחות.

לפני שלוש שנים נכנס האיש לחנות, פנה לאשנב ומסר שם מעטפה ובה מכתב נאצה אנונימי שמוען לאשת מנכ"ל החברה שבה עבד. הוא כתב לה כי בעלה הוא "אדם מגעיל ונוכל שהרס את כבודם של כל העובדים... אדם רע שאין כדוגמתו מושחת. 180 עובדים מתפללים להיעלמותו מן העולם... את פשוט חיה עם חלאת אדם". ולא נחה דעתו עד שהוסיף גם כמה האשמות מהתחום האישי, שנועדו לחבל אנושות בסיכויי השרידות של מערכת היחסים של המנכ"ל ורעייתו.

המכתב הגיע ליעדו. המנכ"ל הפגוע מיהר לשלוח את קצין הביטחון של המפעל לנסות ולאתר את השולח, וזה בתושיה רבה הגיע בעקבות חותמת הדואר אל החנות בחצור הגלילית, הציג את עצמו כנציג חברת חקירות וביקש את צילומי האבטחה מאותו היום. מנהל החנות התגלה כאדם נוח להיענות. קצין הביטחון זיהה בתמונות את אחד מאנשי המכירות של המפעל כשהוא מוסר מעטפה. הוא הדפיס את התמונה והטיח אותה בפני האיש, שמיהר להודות ולהתנצל. אבל זה לא מנע את פיטוריו מהמפעל שבו עבד במשך שלושים וחמש שנים.

השופטת אריאלי הסתמכה גם על סעיף פרטיות שנמצא בחוק הדואר, אך בעיקר על חובת הסודיות הקבועה בסעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי".

בפסק דין מרחיק לכת היא קבעה כי מסירת מידע, סתמי ככל שיהיה, בידי בעל תפקיד, גם בחברה פרטית, לאדם שלא הוסמך לעניין על פי חוק, היא הפרה של חובת הפרטיות. ולכן חברת 'מנטה' ומנהל החנות באותה התקופה נושאים באחריות למצב הביש של אותו אדם. למרבה השמחה היא לא הסירה את האחריות כולה מכתפיו של איש המכירות הוותיק. האשם התורם שקבעה לו הוריד את סכום הפיצוי לחצי מסכום הנזקים שקבעה כי נגרמו לו בעקבות חשיפתו כשולח מכתב הנאצה.

לידה ועוולה

אחריות גדולה יותר של האדם על מעשיו והחלטותיו דורש השופט רם וינוגרד מבית המשפט המחוזי בירושלים. בפני השופט התנהלה תביעה לפיצוי גדול על הולדה בעוולה. זוג מוסלמי שעבר מסלול מפרך של טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית, תבע את שירותי בריאות כללית לאחר שבסופו של התהליך נולד להם בן שלוקה בתסמונת דאון.

בבית המשפט התברר כי כבר בראשית תקופת ההיריון הצביעה בדיקת החלבון העוברי שנערכה לאישה על תוצאה מעוררת חשש שהעובר לוקה בתסמונת. למרות זאת התובעת ובעלה סירבו לביצוע כל בדיקה נוספת בנושא, כשהם מנמקים את סירובם בטעמי אמונה דתית. בני הזוג טענו אז, וגם בבית המשפט, כי על פי אמונתם הם מנועים מלבצע כל בדיקה שעלולה להתערב במעשה הבריאה, ואסורה עליהם הפסקת היריון מכל סוג שהוא.

אם כן, מדוע חשבו בני הזוג כי למרות הכול נעשה להם עוול בידי אדם והם זכאים לפיצוי? לטענתם היה על רופאי הקופה שביצעו את טיפולי ההפריה החוץ-גופית ליידע אותם בדבר האפשרות לביצוע בדיקה חדשנית ויקרה, סקר טרום השרשה, שנעשית בעוברים עצמם קודם השבתם לרחם. בבדיקה זו אפשר היה לזהות את הכרומוזום הנוסף הגורם לתסמונת דאון, ולא להכניס את האישה להיריון, שאותו היא לא הייתה מעוניינת להפסיק. התובעים טענו כי היו מבקשים לבצע בדיקה מעין זו לו הייתה מוצעת להם, וכי היא מותרת על פי מצוות דתם.

קופת החולים השיבה שהבדיקה הזאת הייתה חדשה מאוד, נדירה מאוד ומסוכנת מאוד לעוברים בתקופה שבה עברה האישה את טיפולי ההפריה - לפני כמעט עשור. בדיקות כאלה הומלצו אז רק לנשים בעלות סיכון גבוה ללדת עוברים בעלי לקויות, ועלותן הגבוהה הוטלה על כתפי האישה המטופלת. מכיוון שהתובעת הייתה אז צעירה ובריאה בלי כל רקע משפחתי מחשיד, לא הייתה שום סיבה להפנות את תשומת לבה לבדיקה כה יקרה. הרופאים, על פי טענת הקופה, גם לא היו יכולים לצפות כי כאשר יתגלו הממצאים המחשידים בבדיקת החלבון העוברי מאוחר יותר, אמונתם של בני הזוג תמנע מהם לבצע הפלה.

התובעים טענו מנגד כי על הרופא מוטלת החובה לברר את התפיסות הדתיות והאמוניות של המטופלים לפני תחילת ההליך כולו, כדי להבין את המשמעויות של אמונות אלו בדיעבד. אבל בבית המשפט הם התקשו להצביע על שיטתיות כלשהי באמונותיהם. הם הודו שלא התייעצו עם איש דת מוסלמי קודם שסירבו לעבור בדיקות נוספות כאשר עלה החשד לפגם בעובר. הם גם לא הצליחו להסביר מדוע הפלה היא התערבות במעשה הבריאה, אך טיפולי הפריה והשמדת עוברים אינם כאלה. השופט וינוגרד קבע כמובן כי דין התביעה להידחות.