בניגוד לעידן הטרום-דיגיטלי, במציאות הנוכחית אין כמעט בעיה של זמינות סרטונים ותצלומים מפיגועי טרור.
מצלמות אבטחה וטלפונים סלולריים נמצאים כמעט בכל מקום, והחומר המצולם זורם לארגוני התקשורת בזמן אמת. המציאות הזאת מטילה אחריות רבה יותר מאי פעם על עורכי חדשות בטלוויזיה, באינטרנט ובעיתונים. עליהם להחליט אילו סרטונים ותצלומים ראויים לפרסום ואילו צריכים להיות מושלכים לפח.
עודף הזמינות של חומרים קשים כאלה, לצד תחרות גוברת בין ארגוני תקשורת והידיעה ש"ממילא הכול רץ בווטסאפ", מביאים לכך שעורכים רבים מפיצים סרטונים ותצלומים שמתעדים את הפיגועים ברגע התרחשותם: הנפת הסכין, הטחת הגרזן, הדריסה. וגם את הירי במבצעי הפיגועים ואחר כך את גופותיהם מוטלות שותתות דם.
וכך, במקום לקבל חדשות נחשפים צרכני התקשורת לפורנוגרפיה של הטרור. שהרי איננו זקוקים לתצלומים הללו כדי להבין מהו פיגוע. המידע ברור גם בלעדיהם, ממש כפי שעורכי החדשות מסתפקים בדיווח על תאונות דרכים בלי להראות לעיני כול גופות מרוטשות שמחולצות ממכוניות הפוכות.
הפורנוגרפיה של הטרור באמצעות סרטונים ותצלומים איננה מוסיפה כמעט מאום למידע על המציאות ולהבנתה, אלא נועדה רק לספק את יצר המציצנות, ואולי יצרים אחרים כשנאת האויב, העצמת הדמוניזציה שלו וחיזוק תחושת הקורבן של האזרח הישראלי-יהודי.
הסרטונים הללו אינם תורמים מאום לצרכני התקשורת אלא רק מעצימים את עוצמת החרדה. בכך הם מסייעים לקידום מטרותיהם של המחבלים, שכן טרור אינו רק עצם המעשה האכזרי אלא בעיקר הטלת האימה על הציבור כולו. ואפשר שהם גם מעניקים השראה לצעירים וצעירות פלשתינים נוספים שיבקשו גם הם לקחת גרזן, סכין או זוג מספריים ולהסתער על חייל, שוטר או אזרח ישראלי. מוטב על כן שעורכי אתרי חדשות יפעילו שיקול דעת ויימנעו מפרסום סרטונים ותצלומים כאלה.
פרופ' רפי מן
בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל