עם שבת שקלים, ותחילת סדרת השבתות המיוחדות שתלווה אותנו עד חג הפסח, אנו מקבלים תזכורת לתופעה שכבר קרתה בשעבוד מצרים – פרעה מת, אבל יורשו לא הקל ואף הכביד על היהודים.
הספירה לאחור לקראת סיום ממשל אובמה החלה, אבל אם לא יתרחש נס עד סגירת הגיליון, הבחירות המוקדמות של "יום שלישי הגדול" עשויות להכריע את המירוץ לטובת דונלד טראמפ במפלגה הרפובליקנית והילרי קלינטון במפלגה הרפובליקנית.
קלינטון: הבעל עדיין מתגעגע לרבין
ברור שאין להתאבל על כך שהגברת קלינטון הביסה את ברני סנדרס חרף יהדותו של האחרון.
סנדרס התחמק מזהותו היהודית לכל אורך מסע הבחירות שלו, ואילו היה נבחר הוא היה מזכיר את הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, שנזכר ביהדותו רק כאשר ביקש להצליף בישראל ובו זמנית לדחות את הטענה שמניעיו אנטישמיים.
אצל סנדרס תקף גם הכלל "אמור לי מי הם יועציך ואומר לך מי אתה": סנדרס מתייעץ בג'יי סטריט, שמתהדרת שהיא בעד שלום ובעד ישראל, אלא שאת האהדה כלפינו היא הפגינה על ידי גיבוי הסכם הגרעין עם איראן והשחרת פניו של מי שהתנגד לו. יועץ אחר הוא ג'יימס זוגבי, עורך סקרים המזוהה עם השדולה הערבית. לאחרונה מצא גם תמהוני שהאשים את ישראל בשימוש בגז רעיל בסוריה.
גברת קלינטון ידועה בקשריה עם יהודים וגם חתנה הוא יהודי (ואין להפחית בנזק של תצוגה בולטת ומתמדת של נישואי תערובת על רקע תפאורת הבית הלבן). אבל קשה לצפות שקלינטון כנשיאה תפגין יותר אהדה לישראל מאשר החבר ביל קלינטון. קלינטון הבעל עודנו שבוי במיתוס שאילו נותר רבין בחיים, השלום היה מושג ומורשתו של קלינטון כמשכין שלום במזרח התיכון הייתה מובטחת. קלינטון גם ראה ברבין סמל של ישראל הישנה והטובה, לפני עלייתם של הדתיים ולפני עלייתם של הרוסים ארצה. נכון, הילרי קלינטון היא אישיות בפני עצמה, כפי שבוש הבן היה הרבה יותר ידידותי מבוש האב. אבל הבושים לא דרו יחד בבית הלבן. בנוסף לכך, כדי להדוף את סנדרס שהתחבב על השמאל, קלינטון נאלצה להיצמד למורשת אובמה, והמורשת הזאת בלשון המעטה איננה טובה לישראל. כאשר היא כבולה על ידי מורשת בעלה ומורשת קודמה, גם אם תפתיע קלינטון לטובה, ההבדל יורגש אולי באווירה וביתר מיומנות, אבל קשה לצפות למפנה אמיתי לטובה.
טראמפ: מסוגל לנצח, מסוגל להפוך כיוון
הטרגדיה האמיתית מתרחשת בצד הרפובליקני, שם לא חסרו ידידי ישראל של ממש במירוץ.
דונלד טראמפ מזכיר לי את אריאל שרון, שפטירתו צוינה השבוע, בלי נקודות הזכות שעמדו לשרון עד שקלקל את הכול בגירוש ובבריחה מעזה. המשותף לשרון וטראמפ הוא הכוחניות והיכולת לנצל את שנאת היריבים כדי לבנות אהדה בתוך המחנה. עקביות רעיונית אינה הצד החזק גם אצל טראמפ.
יום אחד הוא מכריז שהוא יהיה נייטרלי בסכסוך הערבי-ישראלי כדי שיצליח להיות מתווך הוגן, ולמחרת הוא מביע סימפתיה לנתניהו שנאלץ להתמודד עם נשיא כאובמה. מעניין שספקות כאלה לגבי טראמפ עולים גם בעולם הערבי, כאשר פרשנים ערבים שכבר רוגזים על הצהרותיו של טראמפ למנוע הגירה מוסלמית לארצות הברית, מנבאים שהוא עשוי, אם ייבחר, להפוך את עורו גם בנושא האיראני. טראמפ, לדידם, מגנה עתה בצורה מאוד תקיפה את ההסכם עם איראן, אבל כאיש עסקים הוא עשוי לקנא באירופים שסוגרים עם איראן חוזים שמנים.
כל הספקות הללו יהיו במקומם רק אם טראמפ ייבחר לנשיאות. הסיכוי שטראמפ ייבחר לנשיא נראה דמיוני בדיוק כמו שלפני שנה נראה דמיוני שהוא יכבוש את מועמדות המפלגה הרפובליקנית. שוב עולה ההשוואה לשרון: לפני מלחמת אוסלו (האינתיפאדה השנייה) היה קשה לראות את שרון מגיע לראשות הממשלה. מתנגדיו היו רבים, כולל בתוך הליכוד, ולאחר שהביס את אהוד אולמרט בקרב על ראשות הליכוד – ברור שהתקשורת תיעבה אותו ולא ראתה בו אתרוג אלא ערבה. כשם שטראמפ מושך אהדה, הוא גם שנוא בתוך מפלגתו וכל שכן מחוצה לה. קשה לראות אותו מאחד את המפלגה הרפובליקנית מול הדמוקרטים המאוחדים תחת שרביטה של קלינטון.
לאחר שהרחיק מעליו את ההיספאנים ואת השחורים, וכשהוא מתקשה לאחד את מפלגתו, בשביל להביס את קלינטון טראמפ ייאלץ למשוך קולות רבים של מצביעים דמוקרטים ועצמאיים כדי לחפות על החסר. קיימת סכנה שלא רק שטראמפ יפסיד בגדול מול קלינטון, אלא הוא יצליח להטביע גם מועמדים רפובליקנים רבים במירוץ לשני בתי הקונגרס, ולהחזיר את השליטה בקונגרס לדמוקרטים. נוכח העובדה שהאהדה לישראל ובמיוחד לממשלת ליכוד חזקה הרבה יותר אצל הרפובליקנים, זהו תסריט בלתי סימפטי לחלוטין.
אבל בשנה מטורפת כזאת הכול יכול להיות, וכפי שטראמפ הכה את כל הפרשנים עד עתה, הוא ימשיך להלום בהם כל הדרך לבית הלבן. ומה הלאה? האם טראמפ יהיה מסוגל לאחד את אמריקה אחרי ניצחונו? לאחר שהקרב אצל הדמוקרטים מוכרע לטובתה, קלינטון מתחילה להתמרכז והיא כבר מכריזה על עצמה כמי שתפרק מחיצות בתוך החברה האמריקנית, לעומת טראמפ שמבקש לבנות חומות כדי לבלום את מבול ההגירה ההיספאנית לתוך ארה"ב.
אחרי שאובמה הותיר את ארה"ב שסועה ומקוטבת, היא איננה זקוקה לאדם שרק יגביר את המגמה הזאת בתוך החברה האמריקנית. נכון, חלק מהזעם במחנה הרפובליקני שמתדלק את מועמדותו של טראמפ מוצדק לחלוטין; בוחריו של טראמפ סבורים שרק הוא עשוי לטלטל את הממשל האמריקני, ולטהר את החברה והשיח האמריקני מהתקינות הפוליטית שאחזה בהם. אבל כדי לבצע זאת הוא יידרש לא רק לניצחון אלא לניצחון סוחף, דבר שלא נראה באופק.
ארצות הברית עשויה להיוותר עם מועמדת שאמינותה מוטלת בספק, מול מועמד שמוחזק כמוקיון במקרה הטוב וכפאשיסט במקרה הגרוע. את השלכות הבחירה האומללה הזאת נספוג כולנו.