המאבטח בקניון מעלה אדומים, צביקה כהן, הכיר את סעדי עלי אבו-חאמד שעבד במעדנייה במקום.
לאבו-חאמד היה היתר כניסה למעלה אדומים, כמו לעוד 500 עובדים. גם העובדים בחנויות הסמוכות הכירו את אבו-חאמד והם סיפרו על בחור שקט למדי, שהתרחק מעימותים ונמנע מלהיגרר לדיונים על המצב הביטחוני או בסוגיות פוליטיות. גם אחָיו עובדים בקניון, ורבים מהעובדים בקניון הביעו תדהמה כשהתגלה שאבו-חאמד הוא המחבל שתקף במכות גרזן את המאבטח.
אין ספק שכל מעביד ישראלי, בבואו לקבל עובד ערבי, תוהה על קנקנו של המועמד. אבל האם אפשר לסמוך על חושיו של כל מעביד שאכן הוא כשיר לברור את המועדים לפורענות? הערבים מכירים מן הסתם בחששות הללו ומדוחק הפרנסה יעשו הכול כדי לשאת חן ולסלק כל חשד. יכול להיות אפילו שעובד ערבי כזה מתכוון באמת ובתמים לעבוד נאמנה בעבור השכר לפרנסת משפחתו, אלא שאירוע כלשהו, או זיכרון, או דברי הסתה ששמע במסגד או צפה בטלוויזיה גיבשו אצלו החלטה אישית לעשות מעשה.
לא ירחק היום ושאריות האמון בעובדים ערבים יתפוגגו להן כערפל ותתגלה האמת המחרידה: כל עובד ערבי בישראל עלול להתגלות כרוצח בפוטנציה. אם עובדי סנפלינג בבניין רב-קומות יכולים לנתק כבל פלדה ולהצניח את חברם היהודי לעבודה אל מותו בהתרסקות; אם פועל ערבי יכול לקום על מעבידו-מטיבו ולרצחו נפש; ואם אבו-חאמד יכול לתקוף בגרזנו את צביקה כהן שהתיר כניסתו לעבודה... ועוד עשרות דוגמאות רצחניות שכאלה – אולי כלו כל הקיצין?
האיום המבהיל המרחף מעל ראשינו הוא שאם לא תהיה פרנסה לעובדים האלה, חיי היהודים בישראל יהפכו לגיהינום. כמו כן, אומרים לנו שבלי עובדים ערבים לא ייתכן קיום להרבה עסקים של יהודים. אז מרוב חשש אנחנו מעדיפים להתנהל ככה במחיר של נרצחים יהודים מדי פעם בפעם. מכל מקום, ביום מן הימים תבצבץ ותעלה מאליה השאלה עד מתי, וכמה נרצחים יירצחו עד אז. עובדים יהודים מן השורה במפעלים ובקניונים, כמו גם בבניין ובחקלאות, יסרבו לעבוד עם עובדים ערבים. בעלי העסקים יעמדו אז בפני דילמה לא פשוטה – שיתוק העסק או האישום בגזענות.
לא תהיה כל ברירה, ובייחוד לאחר שהלקוחות היהודים ידירו רגליהם מכל מקום שבו מועסק עובד ערבי, הפרדת האוכלוסיות תלך בדרך הטבע להישרדות. עבודות וסחורות יסומנו ברוח החרם האירופי על ישראל: מסעדות ערביות לערבים ויהודיות ליהודים.