בזמן האחרון עלה לכותרת המאמץ של הרפורמים לקבל הכרה רשמית כאן בארץ ישראל, בכותל, במקוואות וכן במאבק להוצאתה של התודעה היהודית מהרבנות הצבאית.
ברצוני להבליט זווית שיכולה לשפוך אור על הנושא. בדרך כלל שואלים אותנו: מדוע אתם מבחינים בין החילונים לבין הרפורמים? מדוע כלפי החילונים יש גישה מכילה ומקרבת, ואילו כלפי הרפורמים ההסתייגות הרבה יותר גדולה? תשובה אחת שנאמרה כבר בדיון זה, היא שהקבוצה החילונית לא מנסה ולא מתיימרת בדרך כלל לשנות את התורה עצמה.
כלומר, מבחינתם התורה היא זו שנמצאת בגמרא ובשולחן ערוך. אלא שהם לא מאמינים, לא רוצים או לא יכולים לקיים אותה בשלמות. לעומת זאת, הרפורמים רוצים לשנות את התורה עצמה, לעשות בה תיקונים. וזהו סילוף הרבה יותר חמור.
אבל אני רוצה להבליט עוד נקודה משמעותית. אחת מההנחות שעומדות ביסוד ההשקפה הרפורמית היא שעם ישראל אינו עם מיוחד. לדעתם אין לו מה להציע לעמים הנאורים. במקרה הגרוע הוא נופל מהם, מכיוון שהוא עסוק בהשקפה שמדגישה את הלאום הפרטיקולרי, ואילו העמים הנאורים הרבה יותר אוניברסליים. במקרה הטוב, לדעתם, עם ישראל ראוי לבוא בקהל מכיוון שהביא את מוסר הנביאים לעולם, ועוד מעלות כאלה שיכולות להישמע גם לאוזניים נוצריות מערביות.
אבל לומר שלעם ישראל יש מעלה על כל העמים, ומעלה זו מתבלטת דווקא בדבר שאותו העמים מגנים - תרי"ג מצוות, את זה הם אינם מוכנים להגיד, לא לעמים ולא לעצמם. ממילא צומח מזה רצון לתקן את המצוות ולהתאימן למוסר האנושי המקובל, ולהוריד את כל מה שלא מתאים. בדרך כלל כשיוצאים מתוך הנחה כזו, לא נשאר יותר מדי טעם להחזיק במצוות, והן נעזבות לגמרי, חוץ מכמה סמלים.
זו הסיבה שבדרך כלל הרפורמים נופלים בהתבוללות. אין זה רק מפני שבחינוך שלהם חסרה אש יוקדת של אמונה יהודית ודבקות בעם ישראל, מה שבוודאי נכון. אבל חסר להם משהו הרבה יותר עמוק: הם לא מצליחים למצוא טעם אמיתי להתנגד להתבוללות. הרי ההתבוללות היא ביטוי שיא להשקפה הליברלית המודרנית המעוניינת למחוק גבולות בין עמים. שימור עם ישראל כעם מיוחד ונפרד נראה להם שייך לממד מוסרי נמוך לעומת הנאורות.
במובן הזה הקבוצה הציונית החילונית שונה מאוד. היא רוצה לשמור את עם ישראל כעם מיוחד. היא מאמינה שלעם הזה מגיעה הזכות להיות בארץ ישראל ושמגיעה לו מדינה. לעומת השאיפה של הרפורמים לשוויון זכויות ולהשתלבות בתוך ארצות העמים, הציונים רצו לחדש את השפה העברית כשפה מיוחדת של העם היהודי. הם הסכימו לסטטוס קוו ההיסטורי ששבת תהיה יום המנוחה במדינת ישראל. הם גם הסכימו שהרבנות הראשית תנהל את הנישואין והגירושין בארץ ישראל, ונלחמו בהתבוללות.
במובן זה הברית בין היהדות של שומרי התורה לבין הציונים החילונים היא הרבה יותר מאשר ברית פוליטית. גם הציונים הבינו שחשוב להם לשמר מרכיבי זהות בסיסיים לפי המסורת הארוכה שלהם כדי לשמר את הזהות והייחודיות של העם היהודי, מה שנותן טעם לכל המפעל הזה של מדינה יהודית.
עכשיו הגיעו הישראלים לפרשת דרכים, פחד מ"הדתה" ומתודעה יהודית, ובסופו של דבר ויתור על המדינה היהודית, או בחירה מחודשת ביהדות ובמדינה היהודית. אף אנו הציונים-דתיים בהתלבטות: האם להיות בגישה מתנצלת ומתבטלת לעומת הערכים הליברליים ולנסות להוכיח לכולם שגם התורה בסדר, שגם הדתיים בסדר, או להאמין שדווקא המצוות הן הסוד. הן המפתח שמקיים כל מה שיש פה, והן גם המפתח להביא לעולם משהו הרבה יותר גדול ממה שיש לו היום.
דור המבול המודרני
נסבר את האוזן בשתי דוגמאות. אחד השיאים של הקידמה הוא כלי התקשורת שהיום כל אחד יכול להחזיק בכיסו. יש בהם ביטוי ליצירתיות של האדם, ליכולת שלו לפעול בעולם עד כדי התגברות על גבולות של זמן ומקום. ואף על פי כן, המפגש עם השבת נותן לאדם הרבה יותר. הוא משחרר אותו ליום אחד מכל המכשירים. דווקא אז הוא מקבל חירות וחופש הרבה יותר מכל מה שהמודרניות יכולה לתת. הוא הדין מה שנותנת המשפחה, שמחתה וקדושתה. יש בה טעם הרבה יותר עמוק ופנימי מחופש בתחום הזה. הרי המעשים וההלכות הישנות והקדומות נותנים לעולם הרבה יותר מהחפצים הכי חדשים שיש לו.
אנו ניצבים מול גלי השיטפון של דור המבול ודור הפלגה המודרניים. דור המבול הלא המה כל אמצעי המדיה שמטביעים את האדם בים של מידע, ופורצים והורסים את רשות היחיד שלו של היחיד ושל המשפחה. דור הפלגה זוהי האידיאולוגיה של השוויון, של עם אחד ושפה אחת, מה שמשאיר את האדם בלי אדמה, בלי עם, בלי משפחה ובלי אלוקים.
אנו מוזמנים לבוא אל התיבה, אל תיבותיה ואותיותיה של תורה. ללמוד וללמד לעשות ולקיים. תיבות שמחלצות אותנו כפשוטו מכל השיטפון הזה, ומעמידות על הרגליים את המשפחה, את העם ואת החיבור לארץ. תיבות שמאפשרות לנו למצוא את האושר בתוכנו ובפנייה אל השמיים, ומתוך כך לחזור ולהצמיח את העולם כולו מחדש.