האמת בפרשת ההאשמות נגד תא"ל אופק בוכריס ידועה כנראה בשלב הזה רק לשניים - לתא"ל בוכריס ולמתלוננת.
שתי האופציות הן מזעזעות. מזעזע לחשוב שהתלונות הן אמת, ולא פחות מזעזע לחשוב שהן עלילה.
האפשרות שקצין קרבי בכיר ומעולה נכשל במעשים נוראים כאלה היא בלתי נתפסת, בפרט כשמדובר בגיבור מלחמה מעוטר בצל"ש, פצוע קשה שנלחם בפציעתו והצליח לחזור לתפקוד קרבי מלא, אדם דתי נשוי ואב למשפחה ברוכת ילדים.
האפשרות השנייה, שחיילת לשעבר החליטה להעליל עלילת שווא נוראה וחסרת כל בסיס על אדם כזה, למרות שלא פגע בה כלל ולא היה ביניהם כלום – גם היא קשה מאוד לעיכול.
בפרקטיקה הנקוטה בידי גופי החקירה, נהוג לפרסם את שמם של חשודים בעבירות מין כדי לעודד מתלוננות נוספות להעיד, ובכך לאשש את התלונות ולחזק את הראיות נגדם.
ההנחה שהוכיחה את עצמה לא פעם היא שעבריינים מהסוג הזה נוטים לאמץ דפוס פעולה שחוזר על עצמו.
הפרסום בתקשורת כרוך כמובן במסכת ייסורים לחשודים ולמשפחותיהם – בחלק מהמקרים על לא עוול בכפם.
הקושי הזה נחסך מן המתלוננות, שלהן נשמרת הפריבילגיה של שמירה על אנונימיות. אבל ביתרון הזה יש גם חיסרון. כאשר החשוד הוא דמות מוכרת ונערצת, לב הציבור עשוי לנטות לצדו יותר מאשר לצדה של מתלוננת אנונימית.
אין זה סוד שבציונות הדתית עקבו בשנים האחרונות בתקווה ובאהדה אחרי הקריירה הצבאית המבטיחה של תא"ל בוכריס. זו לא רק ההזדהות הטבעית עם אחד מבני השבט - במיוחד כשמדובר בגיבור מלחמה ופצוע קרבות שהלב נוטה לאחל לו את הטוב ביותר. בציבור הדתי-לאומי רווחת התפיסה כי השתלבותם של אנשים "משלנו" בתפקידי מפתח היא מרכיב חשוב בדרכה של המדינה אל ייעודה כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". לגבי צה"ל, התקווה היא שככל שירבו אנשי אמונה בדרגים הבכירים שלו, כך הוא יתמלא ברוח גבורה ובהזדהות עם המשימה, וגם יזכה ליותר סייעתא דשמיא. וכפי שנאמר: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך".
כמובן שכל זה לא יכול לבוא בלי מילוי הצו "והיה מחנך קדוש". כשיש במחנה טומאת עריות ועבריינות מין, ההשגחה האלוקית סרה ממנו, כפי שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר – ושב מאחריך". התורה מלמדת אותנו שהלוחם או המצביא האמיץ והמוכשר ביותר עלול לגרום לכישלון במערכה בגלל התנהגות הסותרת את קדושת המחנה. יש להניח שתא"ל בוכריס, אשר מכחיש באופן גורף את ההאשמות נגדו, יסכים לקביעה שמי שבאמת אשם בעבירות חמורות שכאלה מקומו בכלא ולא בצמרת צה"ל.
לעומת ההזדהות הטבעית עם גיבורי מערכות ישראל שמוסרים את נפשם למעננו, יש מקום לראות גם את גבורתן של הקורבנות, שנדרשות לעתים למאמץ נפשי קשה מאוד כדי להפליל את העבריינים ולהציל מידם קורבנות פוטנציאליים נוספים. יש מי שנוטים לדחות בשאט נפש כל האשמה נגד גיבורי ישראל ומצביאיו. מאידך, יש מי שנוטים להעניק אמון אינסופי לכל מי שטוענת שהייתה קורבן לעבירות מין. לאלה ולאלה צריך להזכיר שלצערנו כבר היו דברים מעולם. היו תלונות שווא שנגמרו בלא כלום, והיו ראשי עם וגיבוריו שהתגלו בחרפתם.
אין בידינו ואין זה תפקידנו להחליט עם מי הצדק. רשויות האכיפה יחקרו, ויש לקוות שיצליחו לברר את האמת ולעשות משפט צדק. מה שמוטל עלינו הוא לחשוב כיצד אפשר למנוע עבירות שכאלה, ומאידך – כיצד אפשר למנוע מצב של עלילות שווא.
שמעתי סיפור על תלמיד חכם שהחליט לקחת מרחק ולהגביר מאוד את זהירותו לגבי נשים, לאחר שרב גדול שאליו היה קשור נחשד בעבירות כלפי נשים. הוא הסביר שאם רבו הנערץ אכן נכשל במעשים כאלה, בוודאי שעליו להיזהר שלא ייכשל גם הוא. ואם מדובר בעלילה, עליו לנקוט זהירות כדי שלא יהיה ניתן להעליל עליו.
ועוד סיפור שמעתי על קצין בכיר בצה"ל שירד בשעת לילה מאוחרת ממוצב באזור מרוחק. בדרכו החוצה פנתה אליו קצינה מהגדוד וביקשה ממנו טרמפ לביתה במרכז הארץ. הוא התנצל בפניה, אבל כדי להתרחק מן הניסיון ומן החשד הסכים לקחתה רק עד לעיר הקרובה, שם נשארה לישון בבית החייל והמשיכה בדרכה הביתה למחרת בבוקר.
מצבי הקירבה שנוצרים בין מפקדים בצה"ל לבין חיילות צעירות שעובדות בסביבתם הם מכשול שעלול להוביל גם להתנהגות פסולה ועבריינית וגם לתלונות שווא. ראשי הצבא חייבים לתת את דעתם גם על שמירת החיילות הצעירות מפגיעה וגם על שמירת המפקדים מהידרדרות לעבריינות ומעלילות שווא. בתקופה האחרונה משטרת ישראל איבדה את מיטב כוח האדם בצמרתה בגלל כישלונות מהסוג הזה. גם בצה"ל נפלו בדרך זו כמה וכמה גיבורים שלא הצליחו לכבוש את יצרם. מהתקלות החוזרות הללו צריכות לצאת הוראות בטיחות שימנעו את הנפילה הבאה. הגיע הזמן לבחון שוב את מחיר ההתנגדות הגורפת להפרדה מגדרית בצה"ל.
מקצרין לקריית מלאכי ובחזרה
ביום שני השבוע הסתיימו שבעת ימי האבל על אחותי היקרה, ביתי (בתיה) פריאל, שנפטרה ממחלה קשה ופתאומית בגיל 46. את ימי השבעה עשינו, כל קרוביה האבלים, בביתה בקריית מלאכי. ביתי שלנו ובעלה הרב שוקי, שנישאו לפני כ‑21 שנים, החליטו לשים קץ למצב שבו קריית מלאכי שימשה מקום מגורים זמני בלבד לאברכי ישיבת אור עציון, השוכנת במרכז שפירא הסמוכה. יחד עם חברים נוספים הם הקימו את הגרעין התורני 'מרכז נריה', שכיום מרכז סביבו כמאה משפחות ורישומו המבורך ניכר היטב בעיר. גם במותה לא עזבה אחותנו את קריית מלאכי, והובאה למנוחות בבית הקברות המקומי.
בימי המחלה הקצרים ובימי השבעה נעטפנו באהבה של תושבי העיר על כל גווניהם הרבים והשונים. מאוד התרשמנו מהקהל המקומי הגדול והמגוון שבא להלוויה, מהיקף התמיכה והסיוע בימי המחלה הקצרים ובימי השבעה, ומפסיפס הדמויות של בני המקום הרבים שפקדו את בית האבלים. נוכחנו עד כמה אנשי הגרעין בכלל, וביתי שלנו ובעלה בפרט, הפכו לבשר מבשרה של קריית מלאכי לאחר שנים רבות של השתקעות בעיר ועשייה עם ולמען המקום ותושביו. ביתי נתנה את עצמה באהבה לקריית מלאכי, והעיר השיבה לה אהבה.
בהחלטתה להשתקע בקריית מלאכי, ביתי הייתה תלמידה נאמנה וממשיכת דרכה של אמנו מרים שילה ע"ה. לפני 33 שנים, ביחד עם אבא הרב דניאל שילה יבדל"א, עקרה אמא עם משפחתה מהסביבה הנוחה במושב נחלים כדי לגור ולפעול בקרב "עמך ישראל" כהגדרתה, כגרעין תורני של משפחה אחת, בעיר קצרין שברמת הגולן.
בשנותינו הראשונות בקצרין אפשר היה למצוא תפילה במניין רק בשבת. גם מקווה טהרה לא היה במקום, עד שנבנה ביוזמתו ובפיקוחו של אבא. הטובלות נסעו במוניות ליישוב קשת, ולטבילה בשבת לא היה פתרון. חינוך דתי לא היה בעיר, ואחותי בת החמש נסעה יום יום 45 דקות לגן חובה ביישוב הדתי חיספין. אנו האחים הגדולים כבר היינו בפנימיות, ועיקר העול נפל על הורינו ועל האחיות הצעירות, שביתי הייתה הגדולה ביניהן. כיום יש בקצרין קהילה דתית ענפה ומשגשגת, חינוך דתי, בתי כנסת רבים וגרעין תורני. כל אלה הם נדבכים שנבנו על היסוד שזכתה להניח שם משפחתנו.
מיד בתום ימי השבעה קיבלתי את המכתב הבא, שאני מפרסמו (בעיבוד קל) כדי לכבד את זכרן ופועלן של אמי ואחותי, עליהן השלום, בקצרין ובקריית מלאכי:
"עמנואל שלום. אתה לא מכיר אותי. הכרתי את ביתי לפני המון שנים, עוד כשלמדנו במכללת אורות, ונוצרה בינינו ידידות. לאחר מספר שנים בעלי ואני חיפשנו גרעין לתרום בו, והתארחנו אצל ביתי ושוקי בשבת. מאז נפגשנו מספר פעמים.
"למה אני מספרת את קורותיי? מכיוון שכשקראתי את הידיעה הקשה על מותה, הרגשתי שמשהו נקרע בי ולא נותן לי מנוח. למרות מיעוט המפגשים, היא השאירה בי חותם. החיוך, מאור הפנים, הפתיחות והרגישות הלכו איתי. וכשהקמנו את הגרעין בקצרין, אני השתמשתי בכלים שלמדתי ממנה בביקורנו הקצר, ובלי ידיעה שזה מה שהיא העניקה לי.
"גם אני קולטת משפחות, מארחת, מחייכת, מאירה פנים. בטוח לא כמוה, אבל בהחלט זה נר לרגליי. בשבילי היא דוגמה ומקור לחיקוי. לזה ייקרא שלח לחמך על פני המים. חשוב לי שתדעו שהיא השפיעה רבות בסביבתה, אבל גם למרחקים. יש כאן גם סגירת מעגל לשהותה הרחוקה בקצרין.
"לא הצלחנו להגיע לשבעה, אבל לבנו אתכם. בשורות טובות, מהשמיים תנוחמו. ורדית וקובי ציטרון, קצרין".
לתגובות: eshilo777@gmail.com