תופעת דונלד טראמפ מצליחה למשוך אליה את כל תשומת הלב התקשורתית בארה"ב ובעולם כולו. הצלחותיו וכשלונותיו זוכות לכותרות מיידיות וכל שאר המועמדים נותרים בצל.
על התופעה וההיתכנות לטראמפ ישראלי שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם פרופ' רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.
בפתח דבריו מגדיר פרופ' מן את טראמפ כ"תופעה מרתקת חברתית, פוליטית ותקשורתית", ומסביר: "הוא יודע לנצל את התקשורת בצורה מירבית. בשבוע שעבר אמר יו"ר רשת השידור CBS שאולי מבחינת אמריקה מה שקורה גרוע אבל מבחינת הטלוויזיה זה דבר נהדר, כי יש רייטינג עצום למופעים המדהימים, המסעירים, המרגשים והמקוממים – כל אחד מנקודת מבטו – של דונלד טראמפ. יותר ויותר אנשים רוצים לצפות בזה והטלוויזיה נענית".
ממשיך פרופ' מן ומעיר כי גם אם בארה"ב ובישראל מאשימים את התקשורת כליבראלית או כשמאלנית הרי שהיא עדיין תקשורת "שחיה על רייטינג, ואין איש שמספק את הרייטינג הזה יותר מדונלד טראמפ שעם היציאות הפראיות שלו הופך את השיח הפוליטי למעניין וסוער ועם זאת רדוד מאוד. לכן זה אולי טוב לטלוויזיה אבל רע לדמוקרטיה".
מוסיף מן ומציין כי מעבר לתכונותיו האישיות, יכולותיו או פגמיו טראמפ מצליח לרכב על גל מוכר מאוד בפוליטיקה האמריקאית – גל של תסכול מול השלטון הקיים. ידוע בהקשר זה המשפט לפיו פוליטיקאים מתמודדים לא כדי להגיע לוושינגטון אלא רצים נגד וושינגטון. "אנשים לא מצביעים בגלל שיש למישהו תכנית טובה אלא בגלל שרוצים להעיף את מי שלא מנהל את המדינה כפי שצריך. בארה"ב יש תסכול עמוק מנשיאים שלא מצליחים לספק את הרצון של כולם וגם במפלגה הרפובליקאנית יש אנשים שסבורים שהפוליטיקאים שלהם לא עשו מספיק לטובת האזרחים, אלא לכל היותר שמו רגליים לאובמה. הוא לוקח את התסכול הזה ואומר שאני מחוץ לעניין. אם המנגנון מתנגד לי זה סימן שאני בסדר ויכול לטלטל את הדברים. יש בכך בעיה כי רוכבים על התסכול אבל גם לא מציבים תכנית להתמודדות, וגם בגלל שכך אמרו גם לפני ארבע ושמונה שנים על המועמדים שהיו אז. אם לוקחים את הסגנון האישי שלו ומחברים את זה לכך שהשיח הפוליטי בארה"ב הפך לאלים ושיח של דאחקות טלוויזיוניות - תכניות הסאטירה משחקות תפקיד מרכזי ורידדו את השיח הפוליטי והכינו את הבמה למופע הקרקסי שאתו טראמפ רוצה להתקדם הלאה לוושינגטון".
ומה באשר לסיכויים שאכן יצליח טראמפ להתקדם עד לבית הלבן? האם יהיה מי שיעצור את הדהרה הזו רגע לפני קו הסיום? "יש כאן מאבק בין גורמים שקולים יותר וממוסדים יותר במפלגה הרפובליקאנית שאומרים זה לא הכיוון, אבל קשה לחזות. הדרך עוד ארוכה מבחינת טראמפ עד להשגת מספר הצירים הנדרש, אבל מצד אחד יש סימני התעשתות אבל מצד שני הוא מצליח בסגנון הבעייתי מאוד שלו להתחבר להרבה מאוד אנשים שחשים את התסכול הזה. זה מטריד כל מי שחושב על הדרך שבה דמוקרטיה צריכה להתנהל אבל זה מתחבר לתהליכים שקורים כבר הרבה שנים, ויש מי שקושר זאת לכניסת הטלוויזיה בשנות החמישים לחיים הפוליטיים, כניסה שהובילה לרידוד שכעת מגיע עם טראמפ עד לקצה".
דוגמא לרידוד זה מוצא פרופ' מן גם במציאות הישראלית וגם במציאות האמריקאית שבהן כבר אין צורך בהצגת מצע אלא די בסיסמא אחת של משפט או שניים כדי לכבוש את לב ההמונים.
עוד נשאל פרופ' מן אם טראמפ אינו אוחז ביתרון תודעתי ענק כאשר כל יריביו חוששים מכל בדל הקלטה או אמירה שתתפרש כפוגענית או כגרועה מהבחינה ההסברתית, ואילו הוא ממנף דווקא את האמירות הללו לטובתו, מכפיש ציבורים שלמים ומועמדים אחרים בביטויים זולים ופוגעניים. "הוא אכן בוחר את הביטויים הבוטים ביותר, שגם הם לא נדירים במקומותינו וגם בארה"ב בשנים האחרונות. די אם נדבר על השיח באינטרנט שהפך לבוטה מאוד, לא שיח רציונאלי אלא שיח של קללות, והוא משקף את השיח הזה לדיון החשוב של מערכת הבחירות. מהבחינה הזו זו תופעה מעניינת עם שורשים לא מהיום וכזו שצריכה להדאיג את כולנו".
לקראת סוף הדברים נשאל פרופ' מן אם להערכתו גם הציבור הישראלי יקבל ויתמוך בטראמפ משלו, או שאולי המציאות מעט שונה ומועמד פוגעני שכזה יזכה להפגנות ומחאות ולא לעידוד והתלהבות. פרופ' מן קושר בין המציאות הפוליטית הישראלית לזו התקשורתית ומדגים שני קולות מימין ומשמאל שבהם התוקפנות המילולית זוכה לאהדה - נתן זהבי ויורם שפטל "שמדברים בסגנון הזה ויש להם לא מעט מאזינים. הם לא מדברים בסגנון שאנחנו רגילים אליו ויש לזה רייטינג. יש סוג של שיח כזה שמחלחל גם אצלנו. חבר את זה לרשתות החברתיות ותראה שטראמפ לא לבד. יכול לצוץ גם טראמפ ישראלי".