עבודה מהחלומות

ארבע וחצי לפנות בוקר. רחובות העיירה המדברית מצפה רמון דוממים בזמן שהתושבים נמים את שעות הלילה האחרונות.

השעון המעורר שצלצל בביתה של הדס מאיר כובה זה עתה, והיא מתחילה להיערך לקראת יום חדש. מבט חטוף בחלון, התארגנות זריזה וכוס קפה חם. היא כבר מכירה את הסדר. בעוד כמה דקות תצטרף אליה גם משאית האשפה שתפר במעט את השקט המדברי.

כמה רגעים אחרי כן היא מתניעה את הרכב בדרכה אל רובע הבשמים באזור התעשייה, שם נמצאת מאפיית הבוטיק וחנות הלחם 'לָשָה', אותה הקימה בעשר אצבעותיה לפני שנים אחדות. שעתיים חולפות, וכשהשמש מתחילה להפציע מעל הרי המכתש המאפייה כבר תוססת. הבצק שתפח במהלך הלילה הופך אט אט לכיכרות לחם שמשוגרות לתנור האבן בידיה הבטוחות באמצעות מרדה עץ. רק אז, כשריח האפייה מתחיל למלא את החלל, היא מרשה לעצמה לקחת נשימה עמוקה שממלאת את ריאותיה ולספוג לתוכה את הריח הממכר. יום חדש הגיע.

תשע שנים חלפו מאז עשתה הדס מאיר (49) את שינוי הקריירה של חייה. מחיים סוערים בתל אביב כמנהלת פיתוח עסקי של חברה שמוציאה לאור מגזינים וניהול 12 עובדים תחתיה, עברה להתגורר במצפה רמון על גדות המכתש, אנטיתזה מוחלטת לחיים הקודמים. שם, לדבריה, היא גילתה את עצמה מחדש.

מה גורם לאנשים לעצור הכול ולשנות כיוון בקריירה, מה מניע אותם והאם זה משתלם? תשובה מוחלטת לא בטוח שתמצאו בכתבה הזאת, אבל דבר אחד ברור: אם בעבר היו לא מעט אנשים שהעבירו את חייהם במקום עבודה אחד - והם נחשבו לעובדים יציבים ומוערכים, היום המציאות שונה לחלוטין. רשימת מקומות עבודה מגוונים שבהם היה המועמד נחשבת כיום לנורמה בקורות החיים. קצב החיים המהיר, הרצון והמודעות לסיפוק ומיצוי עצמי, הביאו איתם גם עלייה בקצב החלפת העבודה והקריירה, ולא מעט אנשים בוחרים לעשות שינוי של 180 מעלות באמצע החיים. יצאנו לשמוע את סיפורם של שלושה שהחליטו לעצור ולפתוח דף חדש, כל אחד בדרכו שלו.

"הרגשתי את נימי נשמתי פועמים"

את הדס מאיר אני פוגש בכניסה לחנות הקטנה הצמודה למאפייה, אותה פתחה לפני כחמש שנים. הלחמים הטריים מסודרים על מדפי העץ ולצדם מיני טובין: כריכים, עוגות, עוגיות, ריבות, ממרחים, בקבוקי יין, בירה, טחינה ועוד, כשהמשותף לכולם היא העובדה שהכול שייך ליצרנים קטנים - בעיקר מאזור הדרום. אם לשפוט על פי החיוך שעל פניה, השינוי שהחל לפני כמעט עשור וגרם לה לחשב מסלול מחדש, עשה לה רק טוב.

"במסגרת התפקיד כמנהלת פיתוח עסקי, הייתי אחראית על שיתופי פעולה מסחריים, יצירת מודלים עסקיים חדשים, פיתוח מחלקת אירועים ועוד", מספרת מאיר על עבודתה הקודמת בתל אביב. "מצאתי שם מקום להביע את היצירתיות שלי ואהבתי את זה. אבל כשהגעתי לגיל 40 התבוננתי לתוכי ולא מצאתי שם את עצמי. לא רציתי לעסוק בדברים שאין להם קשר לנשמה שלי, שאין להם קשר לסיפור שלי פה".

טיול קיץ שגרתי שעשתה עם הבת מיה, אז בת עשר, טרף את הקלפים. "הגענו למצפה רמון והתאהבתי במקום. לא הכרתי אף אדם ולא הייתי כאן מעולם לפני כן", היא מבהירה. "העברנו את הלילה במצפה רמון והתעוררתי לפנות בוקר. הערתי את מיה ואמרתי לה: 'את רוצה לראות את הזריחה?', היא העדיפה להמשיך לישון. יצאתי למצוק ושם התהפכו לי החיים. עמדתי שם על שפת מכתש רמון, שקט מדהים, מביטה אל הזריחה. ממש יכולתי לשמוע את נימי נשמתי פועמים", היא מתארת. "לפתע אני שומעת רעש מאחוריי ורואה עדר של יעלים סביבי. הרגשתי שאני חיה ממש. הרגשתי את כל ההוויה שלי חוזרת, עוברת דרך כל הקליפות, המסכות, והבנתי שהחיים הקודמים שלי נגמרו. חזרתי לתל אביב והגשתי את התפטרותי. כמה שבועות אחר כך הראיתי למיה את הבית החדש שלנו - וילה יפהפייה על קו המדבר, ותוך שלושה חודשים עברנו לפה".

איך הילדה הגיבה לשינוי הקיצוני הזה?

"מערכת יחסים בין אם חד הורית לילדה היא מערכת יחסים שבה לאמא יש תפקיד מאוד דומיננטי - זה אני והיא. אמרתי לה 'בואי נעבור לגור במדבר לשנה', והיא אמרה 'יאללה'. אני עדיין במקום שאני מקווה שצדקתי בשבילה", היא מודה. כשהייתה מיה בכיתה ב' היא אובחנה כילדה מחוננת ועברה ללמוד בבית ספר למחוננים, דבר שלא קיים במצפה רמון.

"כשעזבנו, ידעתי שהיא לא הולכת לקבל את אותו מזון אינטלקטואלי, אבל ידעתי שמה שהיא תקבל פה יהיה יותר חשוב בטווח הארוך - מתנה לחיים. גרנו בשיכון ותיקים ברמת גן, שם כולם אמידים, בבית הספר כולם מחוננים. אבל לא - לא כולם מחוננים, לא כולם עשירים. היכולת להכיל את זה ולהסתדר עם השונה ממך יותר חשובה בעיניי. את השכל היא קיבלה במתנה, אז אני לא צריכה לדאוג וכבר בגיל עשר לפוצץ לה את הראש בידע".

בחודשים הראשונים שלאחר המעבר דרומה, עוד לא ידעה מאיר כיצד תתפרנס, אך הנושא לא הטריד אותה במיוחד. היא מצאה את עצמה מכינה ארוחת בוקר מוקדמת לשתיהן, לוקחת את ילדתה לבית הספר ומקבלת אותה עם ארוחת צהריים חמה, מציירת ומתפללת בנחת. "כשעברנו, רציתי קודם כול לנשום. לעשות מדורה בחצר. פשוט לעשות דברים שעשר שנים חלמתי עליהם בזמן שעבדתי בתל אביב", היא אומרת ועיניה מאירות. "מצאתי לעצמי הרבה זמן פנוי, ולראשונה מזה שנים התחברתי לרצונות שלי כאדם - להיות אמא. בזמן הפנוי התפללתי. ברמה ההישרדותית תכננתי שכשאגיע למצפה רמון אתן ייעוץ שיווקי לעסקים באזור. אז עבדתי קצת באזור, אבל פתאום הבנתי שכדי לעשות שיווק מפה אני צריכה להיות בקשר עם כל מה שבחרתי לעזוב כשהייתי שם", היא אומרת.

באותו רגע החליטה מאיר שבשום מחיר אינה מוכנה לשוב לאותו מרוץ עכברים, ובזמנה הפנוי החלה לאפות להנאתה לחמי שאור ומחמצת בביתה. "תמיד אהבתי לחמים - לאכול", היא אומרת בחיוך, "אבל הפעם התחלתי לאפות, ככה מהבטן, ופשוט יצא לי הלחם הכי טעים שטעמתי בחיי".

ידעת לאפות קודם?

"לא. למדתי תוך כדי תנועה, בדיוק כמו שעשיתי רישיון, אבל כל מי שטעם רצה לקנות. פשוט התחלתי למכור ותוך זמן קצר מצאתי את עצמי עובדת עם תנור אחד באטרף. ראיתי כי טוב, קניתי עוד תנור ועוד תנור, והגעתי למצב שאני כל היום אופה לחם".

ארבע שנים של עבודה מסביב לשעון הביאו אותה להבנה שצריך להתקדם הלאה. היא לקחה הלוואה ופתחה מאפייה אמיתית קרוב לבית, ובהמשך גם חנות קטנה שצמודה למאפייה. "המאפייה שלי היא ממש מקום רוחני", היא אומרת ומתכוונת לכל מילה. "זה נשמע חלום, אבל זו המאפייה שהצלחתי לבנות. מאפייה שעובדות בה רק נשים – 11 נשים, חלק גדול מהן מהקהילה הדתית במצפה - והן באות עם כל התבונה והאהבה", היא מתארת. "אנחנו לא עובדות הרבה - משמרות קצרות, עושות הפרשת חלה כל יום ומצליחות להזיל דמעה. זאת ההצלחה שלי, שהצלחתי למרות הכול לשמר מקום רוחני. אם אתה שואל אותי, אני חושבת שזה הסוד של הלחם שהוא טעים כל כך".

ציורים מהמוזיאון לתלמידים בכיתה

כשמביטים על הרב מאיר צוקרמן (61) קשה שלא לראות בו את דמותו של אביו, הרב אברהם צוקרמן ז"ל, ראש הישיבה המיתולוגי של כפר הרא"ה. בכל שנותיו עסק הרב מאיר צוקרמן בחינוך. תחילה כר"מ בישיבת בני עקיבא במירון, בהמשך עמד בראש אולפנת מירון, לאחר מכן היה ראש הישיבה התיכונית בחיספין, אחר כך ר"מ במדרשיית נועם ולבסוף שב לכור מחצבתו - אל הישיבה בכפר הרא"ה, שם שימש גם כר"מ וגם כראש ישיבה משותף.

שנתיים לפני שחצה את גיל 60, כשמאחוריו עשרות שנים של חינוך ומאות תלמידים, החליט לפנות למקצוע שתמיד נמשך אליו – הציור. ארבע שנים אחרי כן, כשתערוכת היחיד 'מארץ מולדתי' שהוצגה בגלריה לאמנות בעופרה כבר מאחוריו ובימים אלו מוצגים ציוריו במכללת תלפיות בחולון, הוא יודע שאין גיל לשינוי בקריירה, ואולי בעצם הוא לא באמת עשה שינוי.

מגיל צעיר נמשך לאמנות, בפרט לציור. כילד, הוא מספר, נהג להתבונן במשך שעות במבנה ההיסטורי הייחודי של הישיבה, שאותו תכנן האדריכל, המוזיקאי והצייר מאיר בן-אורי. שנים אחרי כן, בעזרת מכחול, צבעי שמן וקנווס, ינסה הרב צוקרמן לבטא את ערגתו אל המקום. הצצה חטופה על פניו כשהוא מביט בציוריו מספיקה כדי להבין שהוא נהנה מהתוצאה.

"החיידק של האמנות היה אצלי בפנים כל הזמן", פותח הרב צוקרמן את סיפורו. "מגיל בית הספר היסודי הייתה לי משיכה וגם כישרון לציור, אבל בפועל, חוץ משיעורי אמנות בבית הספר היסודי לא מימשתי את זה. אני זוכר כילד שהיה בכפר הרואה חוג ציור לילדים. אמרתי לאמי שאני רוצה ללכת לחוג, והיא שאלה אותי: אתה מבטיח שתתמיד? עניתי: אני לא יכול להבטיח, אז היא אמרה: אין חוג".

על אף שלא השקיע בתחום וכשבגר פנה לתחום החינוך, קשה היה שלא להבחין כבר אז כי ניחן בכישרון לצייר. בביתו תלוי עד היום רישום של מגדל דוד שאייר לפני 40 שנה בירושלים, באחת מחופשות הקיץ שנהג לעשות עם זוגתו שרה לאחר נישואיהם. גם כשעסק בהוראה הוא לא הזניח לרגע את תחביבו הגדול. "למדתי בכרם ביבנה והרב חיים גולדוויכט, ראש הישיבה הראשון, נהג לומר שאדם שאוהב להשתכר ואין לו יין - מדבר על יין", אומר הרב צוקרמן בחיוך. "קרוב ל‑50 שנה דיברתי על ציור כי נורא רציתי לצייר, אבל לא עשיתי כלום בפועל. לפני ארבע או חמש שנים התחלתי להחזיק מכחול ביד ולצייר".

הרב צוקרמן מציין כי בכל השנים השתדל גם בעבודה החינוכית לטפטף לתלמידים את אהבת האמנות. "כשהגעתי לכפר הרואה, התחלתי לחשוף תלמידים ליצירות אמנות. מוסדות חינוך היו יכולים לעשות מנוי במוזיאון תל אביב ולקבל בהשאלה רפרודוקציות (העתק מדויק של ציורים – מ"ג). עשיתי מנוי לישיבה, וכשהגיעו הציורים נכנסתי לכיתות עם שישה-שבעה ציורים והתחלתי לדבר עליהם עם התלמידים", הוא מפתיע. הרב צוקרמן עדיין זוכר את ההלם החיובי שאחז בהם. "הם היו בשוק. סגן ראש ישיבה נכנס לכיתה, מעמיד בפניהם תמונות ומתחיל לנהל שיחה על מה רואים בהן. אחרי השיעור באו אליי תלמידים ואמרו לי: 'וואו, בחיים לא חשבנו שאפשר ככה לראות דברים, להבין מה הצייר התכוון ולראות שעומד משהו מאחורי הציורים'. זה היה בשבילם גילוי אמריקה. אלו דברים שניסיתי לעשות במשך כל השנים. אני גם מאוד אוהב שירה וספרות, וגם את האהבה הזאת דאגתי להעביר לתלמידים שלי. יש לא מעט תלמידים שזה תפס אותם".

יש תחושת סיפוק כשאתה מצליח לגרום לתלמיד להתעניין במשהו מהעולם שלך?

"קודם כול, נכון. אני בהחלט חושב שכל מחנך וכל מי שעוסק בחינוך צריך להביא את עצמו. חלק מהאישיות שלי זו אהבת אמנות, ואני חשבתי שהכי נכון זה להביא את עצמי במובן הכי אותנטי ולעמוד בפני התלמידים בדיוק כפי שאני עם האהבה הגדולה הזאת ולהעביר להם אותה. היה ברור לי שתלמיד צריך לראות את האמת וזו האמת שלי".

מי שעזרה לו להגשים את חלומו בסופו של דבר היא זוגתו שרה, שדחפה אותו להשקיע בציור. היא אף השתתפה איתו בסדנת נוף בגליל המערבי במשך יומיים - שם בפעם הראשונה למד טכניקות ציור בצבעי שמן, כשהיא כל הזמן עומדת לצדו ומחזקת אותו. בהמשך למד טכניקות נוספות אצל הציירת אורה עוזיאל, אשתו של הרב ראובן עוזיאל, רב היישוב טל-מנשה. אך הוא לא עצר שם. לאחר מכן המשיך ללמוד בעמק חפר אצל הצייר והאמן גדי קוזיץ. "היה לי חשוב ללמוד במקומות שהולמים ומתאימים לי כאדם שמקפיד על צניעות ואורח חיים דתי, וזה התאים לי".

בחדר העבודה בביתו מונחים זה לצד זה עשרות מציוריו, בהם הוא חוזר אל נופי הילדות - כפר הרא"ה, נחל אלכסנדר, סוסים, פרות וחמורים במרעה, בניין הישיבה, דיוקן אביו ואפילו דיוקנו שלו, שילדיו טוענים בהומור כי החמיר עם עצמו כשצייר את עצמו כה חמור סבר. לא מעט מציוריו תלויים בבתי ילדיו.

כמה אשתך מעורבת בציור שלך?

"היא גם נגועה בחיידק הזה. לכל התערוכות שאני הולך, זה תמיד איתה ביחד. זה חלק מהזוגיות שלנו", הוא אומר באושר.

אתה מרגיש לפעמים החמצה על כך שהתחלת להשקיע בזה רק עכשיו ולא לפני 40 שנה? אולי היית יכול להיות צייר בעל שם, כדוגמת מנשה קדישמן.

"לא מרגיש תחושה של החמצה", הוא מבהיר. "עסקתי בדברים שאני יודע שהם מאוד חשובים ואני יודע שהעברתי לתלמידים דברים, בהם גם יצירה. הגעתי איתם לעומקים וזו חוויה טוטלית. כאיש חינוך תמיד אמרתי לסובבים אותי: 'כיף לי כל יום. כשאני קם, אני מתרגש'. נהניתי להיכנס לכיתה", הוא אומר, וקשה שלא להבחין באור שעל פניו. "כל פעם לפני שנכנסתי ללמד, מצאתי את עצמי אומר: וואו, איזה כיף, אני הולך לכמה שעות של הנאה. לעמוד מול התלמידים ולחוות איתם חוויה. אולי זה יישמע מוזר, אבל כשעמדתי מול התלמידים הרגשתי באיזשהו מקום שאני יוצר דרכם. היום אני סוגר את המעגל".

יש כבר הזמנות, קונים ממך ציורים?

"כן. הלוואי שיקנו יותר", הוא אומר וצוחק. "בינתיים אני מצייר ומצייר - חלק נמצא בבית, ולא מעט אני מעניק לילדים ולנכדים שלי במתנה. אין דבר יותר מהנה מזה".

"הנוער כבר לא אוכל פלאפל"

ומעולם הרוח לעולם המעשה. אי שם במאי 2010 פורסמה ידיעה לקונית על פרישת בכיר מחברה גדולה. "פרישה נוספת של בכיר בחברתIT : יואל יסקרוביץ, מנהל העסקים הראשי בטלדור ואחד הבכירים בענף מערכות המידע בישראל, הודיע הבוקר על פרישתו מהחברה לאחר חמש שנים בתפקיד". כמה חודשים אחרי כן, כשהתברר שיסקרוביץ פרש מעולם ההייטק וויתר על משכורת של חמש ספרות כדי לפתוח דוכן פלאפל, זאת הייתה לא פחות מרעידת אדמה לרבים ממכריו. גם העובדה שיסקרוביץ לא הסתפק בבעלות על הדוכן, אלא שימש גם כמי שמטגן את כדורי הפלאפל והצ'יפס, השליח ובערב גם המנקה, גרמה לגבות נוספות להתרומם.

שש שנים אחרי כן, השקט התעשייתי חזר – אבל העומס רק גדל. יסקרוביץ לא פרש מעסקי המזון, אבל היום הוא מביט על התחום בעיניים מפוקחות יותר. "נסעתי לממש חלום ילדות", אומר יסקרוביץ כשאני שואל אותו מה עבר לו בראש כשהחליט לעשות את השינוי של חייו. "מה שגרם לי לעשות את הצעד הזה היה משהו שקראתי. שאלו אנשים מבוגרים ומצליחנים על מה הם מתחרטים, והתשובה הייתה שהם בדרך כלל מצטערים על דברים שהם לא עשו - ולא על דברים שעשו. באותו רגע החלטתי לעשות את מה שחלמתי לעשות - ואני יכול להגיד שאני לא מצטער על זה. זה לא אומר שאני ממליץ לאנשים אחרים לעשות כמוני", הוא מבהיר. "אנשים באים ושואלים את דעתי ולרובם אני אומר: אל תעזו".

עד כדי כך?

"בוודאי. הרגולציה, הקשיים בלהרים עסק ולבנות מותג, כאן במדינה זה מאוד קשה", הוא מודה. "הסטטיסטיקה אומרת שאחד מכל שלושה עסקים שנפתחו יסגור את שעריו בתוך חמש שנים, ורק ארבעה אחוזים ישרדו 25 שנה. אני יכול להבין את זה. אנשים עושים הרבה טעויות עסקיות. חושבים שמשקיעים איקס בהתחלה, ולא מבינים שהם צריכים לממן את העסק במשך שנה ושנתיים עד שמתחילים לראות רווחים. אלו תהליכים שאנשים לא לוקחים בחשבון".

"אין אחד שלא רוצה לפתוח בית קפה", הוא מוסיף. "אמר לי מנכ"ל של אחת מחברות ההייטק: כולם מדברים - אתה הגשמת את החלום של כולנו. אבל אני אומר שכדי להגשים חלומות מהסוג שלי, צריך לא רק לדעת לנהל. לא פחות חשוב זו ההקרבה והתמיכה של המשפחה. לשמחתי קיבלתי את כל הגיבוי האפשרי ויש לי יתרון יחסי שאני טוב בניהול – כישרון שהקב"ה נתן לי. הכול יחד גורם לשינוי להצליח".

בימים אלו יסקרוביץ כבר לא מגלגל כדורי פלאפל בחנות שפתח לפני שש שנים בקריית אונו. "הנוער לא אוכל פלאפל", הוא מסביר. "כשהבנתי שפלאפל לבד לא יצליח, הוספתי בגט עם שניצל ולאחר מכן המבורגר, ובעצם העסק התחיל לתפוס כיוון, להתאזן יותר ולעבור לרווחים. בהמשך יצאנו לדרך עם ארוחות מוכנות ופתאום מצאתי את עצמי מנהל מסעדת משלוחים". בהמשך פתח לא הרחק משם פיצרייה והוא מחלק את יומו בין שני העסקים. אבל לא רק. בשנה האחרונה הוא מוצא את עצמו נסחף חזרה לעולם ההייטק כיועץ חיצוני לחברות טכנולוגיה גדולות.

"אתה יכול לראות אותי יוצא למשלוח ב‑12:30, משם ממשיך לפגישה בחברת הייטק, חוזר למסעדה אחרי שלוש שעות, אוסף את הדברים, ממשיך משם לפיצרייה, מנהל את משמרת הערב, מכין פיצות ויוצא למשלוחים, סוגר ובבית מתכנן את היום הבא - וזה פחות או יותר סדר היום שלי".

נשמע שיגעון. לא נראה לי שמישהו מוכן להתחלף איתך.

"סוג של דינמיקה. אני חי אותה כי אני בן אדם שיכול לחיות ככה ולעבוד על כמה דברים במקביל. אתה יכול לראות אותי מחליף בגדים בחניונים בין פגישה לפגישה, ועדיין אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. כשאני נכנס לפגישה של כמה שעות בחברת הייטק, אני מרגיש מחנק שעובר לי רק כשאני מגיע למסעדה".

מה סוד הקסם?

"המפגש עם הפלאפל היה המפגש עם החיים", מנסה יסקרוביץ בכל זאת להציע איזה רציונל כשהוא מבין שקצת איבדתי אותו. "עד אז גדלתי בסוג של חממה. עבדתי בחברות שמעסיקות את הטובים שבטובים, בניתי צוותים של אנשים הכי טובים שיכולתי. פתאום יצאתי לעולם האמיתי, לעוברים ושבים, לעמך ישראל, לחולים ונזקקים ובלי מנגנוני ההגנה של העמותות שיוצרות איזה מרחק מהקשיים האמיתיים שיש ברחוב. זה הותיר בי רושם עמוק. פתאום אני רואה למי אני נותן מנת מזון, לאנשים שאם הם לא יקבלו את המנה הזאת, הם ילכו לישון עם בטן ריקה. זה לא קסם?".