מרוץ בלתי הוגן

במאבק הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה ובין בתי הדין הרבניים, לאחרונים יש תנאי פתיחה קשים בהרבה

יאיר שפירא , ל' באדר תשע"ו

מרוץ בלתי הוגן        -ערוץ 7
תשתיות מיושנות. בית הדין הרבני בתל אביב
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לכבוד יום האישה הבינלאומי החליטה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת להוריד דרמטית את האגרות בבתי המשפט לענייני משפחה ולהעלות מעט את האגרות שנגבות בבתי הדין הדתיים.

אגרה לדיון ממוני בין בני זוג, לדוגמה, ירדה מ‑2,900 שקלים ל‑500. המהלך מתבשל כבר שנים, אבל עיתוי ההחלטה תוכנן להיות סימבולי. אחרי הכול, המציאות המשפטית במדינת ישראל היא שבבתי הדין הרבניים הדיינים הם כולם גברים, ובתי המשפט לענייני משפחה מטים את הדין באופן בוטה לטובתן של הנשים. לשתי הערכאות יש סמכויות מקבילות בהכרעה במחלוקות בין בני זוג נשואים וגרושים, והדבר יוצר מירוץ סמכויות - הערכאה הראשונה שאליה פנה אחד מבני הזוג קנתה את הסמכות לטפל בתיק. הטענה ששבה ומועלית בידי ארגוני הנשים היא כי נשים ממעמד כלכלי נמוך נאלצו להגיע דווקא אל בתי הדין בשל האגרות הנמוכות. "תחרות בלתי הוגנת", כינתה זו בוועדה חברת הכנסת מרב מיכאלי.

אבל האמת היא שהאגרות אינן חזות הכול, ובתי הדין משגשגים למרות "תחרות בלתי הוגנת" מצד בתי המשפט לענייני משפחה. כל מי שביקר במתחמי המשפט המפוארים שנבנו בשנים האחרונות ברחבי הארץ, מהקומפלקס הגדול בחיפה ועד לקטן והאלגנטי בקריית גת, יכול רק להעריך אילו סכומים השקיעה המדינה בעשור וחצי האחרונים. ההיכל בחיפה, למשל, עלה 500 מיליון שקלים, ושיפוץ הקומפלקס בתל אביב 575 מיליון. מאות מיליוני שקלים הושקעו גם במערכת המחשוב של בתי המשפט. עוזרים משפטיים, עורכי דין מוסמכים ששכרם מגיע עד לכ‑14 אלף שקלים, הוצמדו לשופטים בנוסף למערך המתמחים הוותיק. יחידות תמיכה שונות הוקמו בבתי המשפט לסיוע לשופטים ולסיוע לאלו שבאים להתדיין בפניהם.

בבתי הדין הרבניים לעומת זאת, קפא הזמן מלכת בכל האמור למצבם הפיזי. רובם נמצאים במבנים ישנים מאוד שסובלים במשך עשרות שנים מתחזוקה ברמה נמוכה. בחלקם מערכת ביוב עתיקה שנותנת אותות של ריח בבניין כולו. לא תמצאו שם גדודי עוזרים ומתמחים, אלא רק צוות מנהלתי זערורי עם מערך מחשוב מיושן. אך בכל הקשור להתנהלות המהותית, זאת שנעשית בתוך אולמות המשפט, השתפרה מערכת בתי הדין לאין ערוך בשני העשורים האחרונים, כשהיא מותירה הרחק מאחור את בתי המשפט לענייני משפחה. הסיבה הפרדוקסלית נעוצה ביום האישה שנחגג השבוע.

בשתי הערכאות, הממלכתית והממלכתית-דתית, מכריעים בגורלם של בני אדם בנושאים הרגישים ביותר, הרחק מעיני הציבור. כטיבן של מערכות רבות כוח ובלי מורא של ביקורת ציבורית אפקטיבית, שתיהן מועדות לאטימות, להתעמרות ולפעמים אפילו לשחיתות של ממש. אלא שהשליטה הגברית המובהקת בבתי הדין הרבניים הפכה אותם למטרה קבועה לחיציהם של ארגוני נשים ואנשי תקשורת. האקטיביזם הפמיניסטי הצליח להותיר במשך שנים את העוולות שנעשות בבתי הדין על סדר היום הציבורי. הוא התכוון לקלל, אך יצא מתקן. הביקורת הציבורית עשתה את שלה.

אפקט הפוך בדיוק היה לאקטיביזם הפמיניסטי על בתי המשפט לענייני משפחה. הסיפורים מסמרי השיער שמתגנבים לפעמים מבעד לדלתיים הסגורות נתקלים בחומת השתקה. העובדה כי העוולות המערכתיות והפרטניות נעשות שם בעיקר כדי להטות את הדין לטובתן של נשים עטפו את השופטים בחומת הגנה תקשורתית, נוספת לזו של החיסיון שמוטל על הפרוטוקולים וההחלטות. מעט מאוד עיתונאים מטים אוזן לארגוני האבות הגרושים, או טורחים לקרוא ולפרסם ביקורת נוקבות של שופטים מחוזיים שדנים בערעורים על החלטות של שופטי המשפחה. ניסיונות מערכתיים לתקן את המעוות, כמו למשל הוועדות שהוקמו במשרד המשפטים לבחינה מחדש של נושאי המשמורת והמזונות, מוכשלים שוב ושוב. ואת כל זה לא יוכל לתקן שום היכל משפט מפואר. גם לא אגרה מופחתת.

הסדר מקפח

טפח מהמתרחש בארגון ביטחוני רגיש במיוחד, חשף השבוע שופט בית המשפט המחוזי בלוד, ירון לוי. בפסק דין ארוך, נוקב ומפורט דחה השופט בצעד נדיר הסדר טיעון עם מי שהייתה ראש ענף באחד מאגפי הארגון והואשמה במרמה. השופט הקל מאוד בעונש שעליו הסכימו הסנגוריה והתביעה.

תחילת הפרשה בראשית העשור, עת נאלץ הארגון להגביר את האבטחה באחד ממתקניו עקב תקרית שסיכנה חיי אדם. לצורך כך נחתם חוזה של מיליונים עם חברה ועם חברת הבת שלה. אלא שהפרויקט המורכב התנגש בביורוקרטיה מסורבלת של אגף התקציבים בארגון החשאי, ובאגף המדובר החליטו לקצר הליכים בכמה פעולות שעלו לכדי זיוף, הפרת אמונים ומצגי שווא. כספים הועברו על ידי חשבוניות מנופחות. עודפים מוסתרים שונעו מפרויקט לפרויקט, ודו"חות שקריים הועברו אל ראשי הארגון. חשוב לציין כי הכוונות היו טהורות. איש מאנשי הארגון לא לקח פרוטה לכיסו. גם אנשי החברה הקבלנית לא קיבלו בסופו של דבר תשלום עודף. המטרה הייתה טובה, אך הדרך חרגה מהתחום האפור אל המרחב הפלילי.

השופט לוי קבע כי ראש הענף, שתחת שרביטה בוצעו כל הפעולות האסורות, פעלה על פי רוח המפקד שנשבה באגף, ולעתים על פי הוראות מפורשות של הממונים עליה. ראש האגף הורה באופן כללי לסגור את הבעיות התקציביות בתוך האגף מבלי לערב בעניין את אגף הכספים (הוא ננזף, ופרש מהשירות). סגן ראש האגף הוריד פקודות מפורשות יותר (ונידון למאסר מותנה ולקנס ופרש גם הוא). ראש המטה, המפקדת הישירה של הנאשמת, פיקחה מקרוב על המעשים. היא אף הורתה להשעות תקציבאית בארגון שסירבה לשתף פעולה עם המעשים האסורים (היא נקנסה, ופרשה סמוך ליציאתה לגמלאות). כל השלושה שבשרשרת הפיקוד שמעל הנאשמת ניסו להתנער מאחריות. היא שיתפה פעולה באופן מלא, לקחה אחריות על מעשי הפקודים שמתחתיה, ולכן זכתה בהצעה להסדר טיעון ובו קנס גדול ומאסר בפועל.

בתחילה היא הסכימה להסדר הטיעון שהוגש לבית משפט השלום. אך משראתה שהממונים עליה, אלו שבהוראתם פעלה, זוכים לעונשים קלים הרבה יותר, חזרה בה. בפרקליטות מיהרו בתגובה להגיש נגדה כתב אישום חמור מאוד לבית המשפט המחוזי. ראש הענף נבהלה, והסכימה לחזור להסדר המקורי שהוצע לה. לעוול הזה השופט לוי לא יכול היה להסכים. הוא גזר עליה עונש של שעות עבודה למען הציבור, וקנס צנוע יותר מזה שהוטל על מפקדיה.

הצפנה בפקודה

החידוש האחרון בעניין טובת הילד הוא עדיין רק בגדר המלצה של עובדת סוציאלית שמונתה על ידי בית המשפט ולא החלטה של שופט. אך מי שמכיר את ההיסטוריה של הפרקטיקה של בתי המשפט למשפחה, יודע שכך בדיוק התחילו הרבה מאוד הלכות שהפשיטו את האבות הגרושים מזכויותיהם.

הכול התחיל, כרגיל, בחתונה, והסתיים בגט. ובאמצע ילד אחד כבן שלוש שנמצא כרגע במשמורתה של האם. האב מנסה מזה זמן להשיג משמורת משותפת.

שני ההורים עבדו בארגון ממשלתי גדול בירושלים כשהיו נשואים, וממשיכים לעבוד שם עד היום. אך לאחרונה הגיעה האם לבית המשפט וביקשה לאפשר לה לעבור יחד עם הקטין לקריית מוצקין. היא טענה כי בארגון הציעו לה קידום לתפקיד באזור חיפה, וכי משפחתה המתגוררת בקריה תוכל לסייע לה. האב טען מנגד כי המשרה החדשה שהוצעה לה אינה מהווה קידום כלל, כי היא מתגוררת בירושלים כבר למעלה מחמש עשרה שנה ומוקפת גם שם במשפחה ובידידים. לטענתו המעבר לצפון נועד לרופף את הקשר בין הפעוט לאביו.

לא פעם מתירים בתי המשפט לאם משמורנית לעבור ולהתגורר עם קטינים הרחק מהמקום שבו גדלו ובו חי אביהם, לעתים אף אל מעבר לים. גם אם שעקרה מארצה וממולדתה ועתה נאלצת לגדל ילדים בלי תמיכה משפחתית ובלי אפשרויות תעסוקתיות הולמות, תזכה לאישור בית המשפט. למעשה, בכל מקרה שבו אי מתן הרשות יגרום לאומללות האם, בתי המשפט מאשרים לה לעבור. אמנם מנגד תמיד מונחת אומללותו של אב, אבל על המשוכה הזאת מדלגים בדרך כלל השופטים בסיוע עובדי הרווחה על ידי עיקרון "טובת הילד" המעוות מעט לטובתה של האם. הנימוק הוא כי אם אומללה משמעה ילד אומלל.

במקרה שלפנינו, אפילו העובדת הסוציאלית לסדרי דין לא הצליחה לראות את המהפך שיחול בחיי האם במעבר לקריית מוצקין, ואת המצוקה שהיא עלולה להיקלע אליה אם תישאר בירושלים. "למיטב דעתי המקצועית, טובתו של הקטין בקשר נרחב עם שני הוריו. טובתו של הקטין שההורים יגורו במרחק סביר על מנת לשמר את הנוכחות המלאה של שניהם בחייו", היא כתבה והמליצה שלא לאפשר לאם לעבור עם הפעוט לצפון. אבל היה לה רעיון מקורי אחר: היא ביקשה מבית המשפט לשלוח את ההורים להליך גישור, על מנת לאתר מקום מגורים חדש גם לאב - "מקום גיאוגרפי בין ירושלים לחיפה, וכל אחד מהם ייסע למקום עבודתו". למזלו של האב, השופט איתי כץ התעלם מהחלק הזה של ההמלצה. ולפחות כרגע, האב, האם ובנם הקטן נשארים בירושלים.