לא מזמן, אדם מוכר בציבור (לא אחשוף את שמו שלא יהיו פאדיחות) לחש לי סוד - הוא לא מתחבר למוזיקה. וואוו!
הוא הבין שזה משפט מאד לא שכיח אז בחצי התנצלות הוא המשיך ואמר: "מין מום שכזה".
דווקא העניין הזה גרם לי לחשוב - למה בעצם כמעט כל העולם מתחבר לעולם של צלילים וניגון?
איך נסביר את זה ששיר עם טקסט מאד פשוט ואפילו טיפשי זוכה להישמע המון באהבה גדולה, אם לא שהלחן והמוזיקליות מעיפים את הכל לעולם יותר צבעוני וחינני?!
קשה לי לחשוב על תחביב משותף נפוץ יותר מאשר להאזין למוזיקה. נפוץ עד כדי כך שמי שלא נמשך לשירים מרגיש שזה 'מום'.
קבלו את תקציר התשובה שלי: העולם מלא בדיבורים. כל המילים שמסתובבות בינינו תפקידם להגדיר, לצמצם. אני יושב לשולחן ומבקש: "תעביר לי את המלח". לכל מילה יש תוכן מאד ברור ומדויק וככה אנחנו מתקשרים. מעבירים ומקבלים אינפורמציה ספציפית דרך הדיבור.
העניין הוא שכנראה משהו בנו צמא לחופש. הלב מבקש חיים יותר אווריריים וגדולים ממה שהמילים יכולות לספק. וזה מה שהניגון עושה! מחלץ את הטקסט מהאפרוריות שלו. מפיח חיים גם במסרים הכי שבלוניים. אחרת, איך נסביר את זה ששיר עם טקסט מאד פשוט ואפילו טיפשי זוכה להישמע המון באהבה גדולה, אם לא שהלחן והמוזיקליות מעיפים את הכל לעולם יותר צבעוני וחינני?!
ואני תוהה - אולי אפשר לאמץ את הניגון גם לדיבור הפשוט בינינו? להיצמד קצת פחות לגוף המלל ויותר לנגן אותו, לפתוח אותו אל הנשמה והמרחב.
כמו שצדיק לומד גמרא, כמו שאימא מדברת אל התינוק שלה.
"תיפולנה עלי
מילים שלא סוגרות
מילים כמו חלונות שקופים
יפתחו תריסים
ויהיה אפשר לראות
בין השורות
נרגיש את הכיוון
לאן נושבת הרוח".
ועוד משהו קטן, ותודה לעמיר:
באהבה ובאור,
איל כהן.
---
מתוך מגזין ערוץ 7