בעוד בעולם הרחב צוין יום האישה הבינלאומי בהצגת הישגיהן של נשים מובילות ופורצות דרך ברשות הפלשתינית מצאו את היום כראוי להעלות בו על נס את פועלן הטרוריסטי של נשים מחבלות כדמויות לחקוי עבור נשות הרשות.
תחת הכותרת "חלוצות בלחימה, במאבק ובפעילות החברתית – נשים פלשתיניות השתתפו בעשיית ההיסטוריה" פרסם היומון הפלשתיני 'אל-קדס', היוצא לאור במזרח ירושלים, כתבה שגוללקה את קורות חייהן של נשים פלשתיניות מובילות ובהן גם מחבלות שביצעו פיגועים רצחניים נגד ישראלים. כך מדווח בהרחבה מכון ממר"י המתרגם את הכתבה.
בין הנשים המדוברות גם דלאל אל-מוגרבי שהובילה את הפיגוע בכביש החוף וזוכה בשנים האחרונות לתהילה ברחוב הפלשתיני בחסות הרש"פ. על מוגרבי ששימשה סגנית מפקד הפיגוע בו נרצחו 35 אזרחים ישראלים ובהם 13 ילדים ונערים ולפציעתם של 71, נכתב: "אחת הלוחמות הפלשתיניות המפורסמות ביותר. נולדה בשנת 1958 באחד ממחנות הפליטים בבירות כבת למשפחה מהעיר יפו, שנמלטה ללבנון לאחר מלחמת 1948. היא הצטרפה לשורות המהפכה הפלשתינית בשלב מוקדם והשתתפה בכמה קורסים צבאיים ובשיעורים בלוחמת גרילה ובשימוש בנשק. אל-מוגרבי הושפעה מההתנקשות בשלושת המנהיגים כמאל עדואן, כמאל נאסר ואבו יוסף אל-נג'אר בשנת 1973, והדבר גרם לה להשתתף בפעולת כמאל עדואן [הפיגוע בכביש החוף] שאותה תכנן המנהיג ח'ליל אל-וזיר ב- 11.3.1978 ובמסגרתה הצליחו דלאל וחולייתה להגיע לתל אביב ולהשתלט על אוטובוס ישראלי שהסיע חיילים. בין הלוחמים לחיילים התנהל קרב שהביא להרוגים ולפצועים בשורות הצבא הישראלי, ולאחר שאהוד ברק הורה לעצור את האוטובוס ולהרוג את הלוחמים, פוצצה דלאל את האוטובוס על נוסעיו".
פלשתינית נוספת שזכתה למקום של כבוד בכתבת יום האישה היא פאטמה ברנאוי שהניחה בשנת 1967 פצצה בקולנוע ציון בירושלים. בממר"י מזכירים כי על ברנאוי נגזר עונש מאסר עולם, אולם היא שוחררה לאחר כעשר שנים. "ברנאוי נחשבה לאסירה הראשונה של תנועת הפת"ח. בשנת 2015 קיבלה אות כבוד צבאי מיו"ר הרשות הפלשתינית", מוסיפים ומזכירים במכון.
על מחבלת זו נכתב כי היא "מהחלוצות הפלשתיניות שאימצו את פעילות ההקרבה החמושה מאז תחילת המהפכה הפלשתינית בת זמננו בשנת 1965. היא גם האסירה הפלשתינית הראשונה הרשומה רשמית בתיעוד תנועת הנשים בתולדות המהפכה הפלשתינית המודרנית. היא ילידת ירושלים בשנת 1939 והמייסדת של משטרת הנשים הפלשתינית בשנת 1994. נעצרה בשנת 1967 לאחר שהניחה פצצה בקולנוע ציון בירושלים. נגזר עליה מאסר עולם, אך היא שהתה בכלא עשר שנים בלבד עקב מה שתיאר שירות בתי הסוהר בישראל כמחווה כלפי מצרים. היא גורשה ללבנון והמשיכה בדרך המאבק גם לאחר שחרורה."
מחבלת נוספת שדמותה תוארה בכתבה היא זכיה שמוט שביצעה שבעה פיגועים בשנות ה-60 וה-70 ובהם נרצחו ונפצעו עשרות. היא נדונה ל-12 מאסרי עולם, אך שוחררה ב-1983 בעסקת שחרור אסירים. עליה נכתב כי היא "אחת הלוחמות הראשונות שביצעו פעולות נגד הכיבוש, והפלשתינית הראשונה שילדה בתוך בתי הכלא הישראלים. נולדה בעיר חיפה בשנת 1945 והצטרפה לפעילות ההקרבה בשנת 1968. מספר פעולות ההקרבה שהיא ביצעה הגיע לשבע, אך בתחילת שנות השבעים היא נעצרה עם בעלה כשהיא בהריון בחודש חמישי, ונדונה ל-12 מאסרי עולם. ב-18.2.1972 ילדה זכיה את בתה נאדיא בתוך הכלא הישראלי נווה תרצה, ברמלה. בשנת 1983 היא שוחררה והורחקה לאלג'יריה. היא נפטרה בשנת 2014".
הכתבה גם תיארה את דמותה של לילא ח'אלד, פעילה בכירה בחזית העממית וחברה במועצה הלאומית הפלשתינית. ב-1969 השתתפה ח'אלד בחוליית טרור שחטפה מטוס נוסעים של חברת התעופה האמריקנית TWA. בפעולה זו לא היו נפגעים. בשנת 1970 השתתפה בניסיון חטיפת מטוס אל-על שנכשל. וכך נכתב עליה: "האישה הראשונה שחטפה מטוס ישראלי בשנת 1969. ילידת חיפה בשנת 1944. חטפה מטוס... והסיטה אותו ממסלולו כך שיטוס לסוריה כדי להביא לשחרור אסירים פלשתיניים ולהסב את תשומת לב העולם לבעיה הפלשתינית. כמו כן חטפה מטוס של החברה האמריקנית TWA שנחת בלונדון. היא נתפסה ונעצרה ע"י הסקוטלנד יארד. ממשלת בריטניה שחררה אותה בעסקת חילופי אסירים".
מחבלת נוספת היא שאדיה אבו ר'זאלה שהייתה פעילה בחזית העממית ונהרגה ב-1968 במה שהוגדר כ"תאונת עבודה" בעת הכנת מטען שהתכוונה להניח בבניין בתל-אביב. עליה נכתב כי היא "השהידה הצבאית הראשונה לאחר הנכסה של 1967. היא נולדה בשכם בשנת 1949. היא החלה את פעילותה הפוליטית בגיל צעיר והצטרפה לתנועת אל-קומיון אל-ערב בשנת 1962. לאחר הנכסה צמחה החזית העממית לשחרור פלשתין מתוך תנועת אל-קומיון אל-ערב. אבו ר'זאלה הפכה לחברה בהנהגתה והשתתפה בפעולות הקרבה נגד הכיבוש. ואולם ב-28.11.1968, כאשר היא הכינה בביתה פצצה במטרה להפעילה בבניין ישראלי בתל אביב, הפצצה התפוצצה בין ידיה, והדבר גרם למותה כשהידה".